כאילו הילה של נאחס מרחפת מעל השבוע הזה.
זה היה שבוע שאני ארצה לשכוח ומהר.
הוא היה כול כך מעצבן... שאני רק מחכה שיגישו לי טופס ועט
ואני אחתום על כמה ימי חופש להירגע.
זה התחיל ביום שני – עם אימון מה זה משעמם ולא מאתגר.
אני שונא אימונים מבוזבזים!
ביום שלישי היה חרא של יום בבסיס. איזה חייל מעצבן שרצה
להתחמק ממשפט חמור שהיה אמור להיות לו ביום למחרת,
עשה הצגה מוחלטת של "אני רוצה להתאבד" וזה היה כול כך
שקוף וגרוע. אבל אי אפשר לא לעשות כלום והייתי צריך להיות
צמוד אליו במרפאה עד שיראה רופא – וזה אמר לו בפרצוף
שהוא מחרטט...
ביום למחרת החייל נשפט למרות הכול (בלי קשר לאיומים להתאבד)
ונשלח ל-20 מחבוש בפועל ומי היה צריך להכניס אותו למעצר?
כן, אני. אז הייתי צמוד אליו מהבוקר עד כמעט סוף היום. ס'אמק!
יום חמישי האוטו התקלקל אז הייתי צריך לנסוע באוטובוס בבוקר
לבסיס, ופספסתי את האוטובוס שעוצר ליד הבסיס, ועליתי על אוטובוס
שעוצר קצת יותר רחוק... אבל חפיף. היה יום ספורט מעפן, אבל לגמרי
מעפן – איזה תחרויות מפגרות, רק בצבא אנשים מסוגלים ליהנות
מתחרויות כאלה מפגרות כמו קפיצה בקיטבג למרחק...
לפחות הגמר של הכדורגל היה מעניין ומותח ושפטתי אותו כמו שצריך.
אחת החיילות נפלה על הגב ונפגעה באורח בינוני אז היום ספורט נעצר
לחצי שעה עד שהצליחו לפנות אותה (מסכנה...)
והיום, בגלל המבול המטורף שהיה איחרתי למשחק שהייתי אמור לשפוט,
ואחרי לחץ היסטרי של "נו יאללה שנגיע כבר למגרש", הגענו והמגרש
היה כולו מוצף כמו בריכה אולימפית בקאנטרי. שמתי נעליים כדי להראות
לכולם שהנה למרות שאני רואה מרחוק שהוא מוצף, אני אעשה בדיקה
כדי שלא יגידו שאני שכונתי... ואחרי צעד אחד על המגרש הספיק לי
כדי לא לקיים את המשחק.
וואו, איזה שבוע מגעיל זה היה.
שהשבוע הבא יהיה הרבה, אבל הרבה יותר טוב ומהנה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
