אני מוצא את עצמי יושב יותר מדי פעמים בשבועות האחרונים,
מחבר דבריי פרידה לאנשים יקרים ואהובים מהמשרד.
שני אנשים שמאוד אהבתי במשרד משתחררים השבוע.
אני לא אגיד שזה מדכא, כי לא צריך להקצין אבל זה
באמת עוצר לרגע את השיגרה וגורם לתהות על פרידה
מאנשים פשוט שכיף היה להיות איתם ושמחתי להכיר אותם.
הבעיה בפרידות מסוג כזה, שמעתה ואילך זה לא יהיה אותו דבר.
לא יהיה מצחיק כמו אז. לא יהיה אמון כמו זה שנבנה.
בפרידה אחת קצרה ובלתי נשכחת, הכול מתנפץ כמו צלחות
חרסינה מכוערות ומיותרות, ונוצרת ברגע אחד מציאות חדשה.
והאמת, שמתי לב שאני מה זה טוב בלכתוב דבריי פרידה לאנשים שאני אוהב.
עומרי שרון יירצה מאסר בפועל - 7 חודשים סה"כ.
לא צריכים לרחם ולוותר לו.
נכון שמה שקורה לאבא אריק, זה מאוד עצוב אבל
חייבים לעשות הפרדה מוחלטת בין המצב הקשה של אבא-שרון
לבין העבירות והמשפט שעבר על עומרי הבן.
לא המשפט גרם לאריאל שרון את האירוע המוחי, לכתו של עומרי
לכלא לא מה שיהרוג את שרון האב ומאידך, ויתור על עונש המאסר
לא יעוררו לחיים, עד כמה שכולנו מחכים ליום הזה שזה יקרה (הלוואי).
לכתו של שרון, חבר כנסת במיל', לתקופת מאסר בפועל היא מסר
חשוב לעתיד, לנבחרי הציבור. זהו פרק אדיר במלחמה בשחיתות הציבורית והפוליטית.
ואסור להתעלם ולשכוח מזה לרגע אחד.
אז שימו את הרחמים והסימפטיה לאריאל שרון בצד,
ודרשו צדק ומערכת שלטון-חוק ישרה, הגונה ובלתי מתפשרת.