מדינת ישראל מציינת היום את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ומוקירה את זכרם
של ששה מיליון אחיה היהודים אשר נרצחו ע"י הנאצים רק בשל היותם יהודים.
עברתי כבר לא מעט ימי זיכרון לשואה ועוד רבים אעבור. בכל שנה אני סקרן לראות
כיצד יצוין היום הזה מחדש. השואה הוא פרק עצום בהיסטוריה של העם היהודי ושל העולם כולו, אשר מדינותיו עצמו את עיניהן ואטמו אוזניים למשך 6 שנים נוראיות בהן בוצע רצח-עם חסר צלם אנוש. ובכל שנה מחדשים לנו עדויות חדשות, סיפורים אנושיים שלא נשמעו עוד, ראיות ומסמכים שטרם פורסמו.
והמידע הזה כה עצום, בלתי ניתן לעיקול, להבנה, לתפישה – כיצד כל זה קרה לעם שלי, למיליוני בני-אדם שנרדפו, הושפלו ונרצחו בצורה נפשעת ואכזרית. רבים ידעו ורבים שתקו ולא עשו דבר.
כשאני מסתכל בקטעי הוידאו המוסרטים, שומע עדויות של ניצולים, של אלו שחוו על בשרם את אכזריותו של החייל הנאצי, אני מודה לאל שהביאני לעולם במדינה ריבונית, עם צבא חזק ומתקדם, ולעם אשר יעשה הכל כדי להבטיח ששואה כזו – לעולם לא עוד.
בעודי חושב וסקרן כיצד ייראה יום השואה הזה וזה שלאחריו ובעוד מספר שנים, תמיד עולה בי המחשבה – מה יהיה כשאחרון הניצולים לא יהיה עוד בשביל לספר. הזדמן לי לשמוע לא מעט עדויות של ניצולים אשר היו שם בגטאות, במחנות ההשמדה ואזרו דיי כוחות כדי להעביר את עדותם לדורות הבאים של העם היהודי בישראל.
מספרם של הניצולים הללו הולך ופוחת מדי יום ביומו. ואנו, שזכינו לקבל את העדויות הללו ממקור-ראשון צריכים להיות אסירי תודה על כך. להרגיש כאילו זכינו במתנה נדירה, ייחודית. כזו שלא ניתנת להחזרה אך גם כזו שבקרוב לא נזכה עוד לעולם לקבל. ולכן יותר מכל – עלינו להתחייב – כי עדותם תועבר לדורי דורות וסיפורי גבורתם ימשיכו להישמע עוד ועוד.
אחד הנושאים המקוממים ביותר בתודעה הציבורית בשנתיים החולפות הוא מצבם הכלכלי של ניצולי שואה בישראל.
תמיד אמרתי, כי אם ניצולי השואה שחיים בישראל חשים כי אינם חיים פה בכבוד, בתנאים הולמים, בשלווה שכה הייתה חסרה להם בגלות – אזי שמדינת ישראל כשלה בעצם קיומה.
ואולי היום, ביום הזיכרון הרשמי לשואה, נקבל עוד תמריץ, ושוב ניזכר שמוכרחים להגביר את הקצב ולפעול במהירות גבוהה הרבה יותר למען הניצולים שעדיין חפצים לשלווה הכה נחשקת עליה חלמו וייחלו לעצמם עוד מימי הגטאות.
עם ישראל עמד למבחן קיומי עוד מימי אבותינו. ועד היום, תמיד הצליח לגבור על המכשולים, על הקשיים, להתגבר מאסונות כבדים ולהמשיך להתקיים.
חוזקו של העם הזה בולט לעיני הכול. ברור לכולם ייחודו ומהותו של העם היהודי.
גם היום, אנו כחברה, כלאום, כעם – עומדים בפני סכנות ואיומים רציניים המאיימים על עצם קיומנו. אנו ממשיכים להיאבק ולדבר בעד יום זכותנו למדינה משלנו כאן בארץ ישראל.
כולנו ציפינו שהעולם,זה שעצם את עיניו ושתק כשהיטלר הגשים על סבנו וסבותינו את חלומותיו ההזויים והמפלצתיים, הפיק כבר את הלקח מהשואה – אך גם היום אנחנו עדים לגלי אנטישמיות מזעזעים ברחבי אירופה בהם לא נותנים מנוח לאחינו היהודיים שחיים בגלות. אנו שומעים, והעולם כולו שומע את האיומים מטהרן החושקת במחיקת ישראל מן המפה.
יום השואה הוא לא רק יום זיכרון בו אנו בוכים על ששת המיליון שנרצחו בדם קר.
אנו גם מתחזקים מהעדויות, מהסיפורים ומהתמונות הקשות ואומרים בקול גלוי הנשמע בכול מקום: לא עוד. לא ניתן לאף אחד לעשות בעם היהודי שואה שנייה.
לא יהיה עוד יהודי אחד אשר יירדף ואף אחד לא יעשה מעשה או ישתוק.
יש לנו מדינה. יש לנו צבא. והם כאן כדי לספק הגנה וביטחון לכול יהודי מפני כל אחד החפץ בדמו.
לא רק ביום השואה אנו צריכים לזכור ולשמוע את הניצולים.
עדותם וכאבו של העם היהודי צריכים להיות מורגשים יום-יום בתוך כל אחד מאיתנו.
"עם אשר לא יודע את עברו, הווהו דל ועתידו לוט בערפל".
השואה היא צלקת בלתי נרפאת וצורבת על זרועו של כל יהודי בכל מקום. בכל זמן.
יהי זכרם של ששת מיליון הנרצחים ברוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
