ראש הממשלה העתידי של מדינת ישראל גאה להציג:

אזרחי ישראל,

ראשית אבקש להשתתף בצערה של משפחת למקוס, אשר איבדה הערב את בתם, דקלה, בפיגוע רצחני בגוש עציון. למרבה הצער והכאב, ממש ברגע כתיבת שורות אלה נודע על פטירתו של החייל אלמוג שילוני שנדקר הבוקר בת"א ומכאן אשלח את תנחומיי גם למשפחה השכולה.

ימים לא קלים עוברים עלינו כאומה וכחברה השואפת לנהל אורח חיים נורמטיבי ובביטחון מלא כאשר אנו מסתובבים מחוץ לבית, ממתינים בתחנת האוטובוס, פוסעים על המדרכה ומטיילים ברחבי הערים.

אין שום הצדקה למעשי הטרור הרצחניים שאירעו בתקופה האחרונה בירושלים, וכפי שראינו היום גם בת"א ובגוש עציון. כשמחבל דוהר עם רכב בכוונת מכוון אל עגלת תינוקת שעל המדרכה בכדי לרצוח את התינוקת, כיוון שהיא יהודיה – זו מציאות שלא נעבור עליה בשתיקה. אסור לנו להמשיך כאילו דבר לא קרה. טרור הוא לא רק ירי טילים לעבר יישובי הארץ או מטעני חבלה שמתפוצצים באוטובוסים או בכניסה של קניונים. צר לי שהקהילה הבינלאומית לא מגנה בחריפות ואינה פועלת כדי להפעיל לחץ על הנהגת הרשות הפלסטינית לעצור את שטף האלימות אשר זוכה לעידוד סמוי וגלוי מצידה.

תחושות הזעם והתסכול הבאות לידי ביטוי בקרב הציבור בישראל מוצדקות ומובנות. כאשר תחושת הביטחון נפגעת, חובתה של הממשלה ושל כוחות הביטחון להשיב אותה, ובמהרה.

אדם אשר נכנס לרכב כדי לדרוס במתכוון הולכי רגל ואדם אשר מחזיק סכין או כל כלי נשק אחר ומנסה לפגוע בשוטרים, בחיילים ובאזרחים יידע כי דמו בראשו. אין שום מקום לסובלנות במלחמה בטרור – בין מבית ובין מחוצה לו.

תקרית הירי בכפר כנא מעוררת שאלות רבות, אך לא רק כנגד השוטרים שפעלו במקום. באירוע היו שני צדדים – השוטרים ואותו אדם אשר החזיק סכין בידו והתנפל על ניידת המשטרה. בתקופה בה נתונה משטרת ישראל לביקורות בלתי פוסקות הן מצד התקשורת והן מצד הציבור, קלה היד על המקלדת כדי וכל אחד מאיתנו ממהר לשפוט מי פעל נכון ומי לא. אך הדבר האחראי ביותר הוא להותיר את חקירת האירוע לגורמים האמונים על כך, אשר להם גם מלוא הפרטים וחומר הראיות כדי להגיע להכרעה שיפוטית מאוזנת ואובייקטיבית. ולכן, בשלב הזה לא אכנס לשאלה באם הירי היה מוצדק או לא באירוע בכפר כנא. אך כן אומר, בשעה הזו, כי על הנהגת הציבור הערבי בישראל לנהוג באחריות ובאיפוק ולא להלהיט את הרוחות כפי שאנו עדים ביממה האחרונה.

ערביי ישראל הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. התהום האידיאולוגית ברורה, אך החברה הישראלית כולה על כלל מרכיביה מתמודדת יום-יום, שעה-שעה, עם תהום כזו או אחרת הקיימת בין כל מרכיב ומרכיב בחברה הססגונית והייחודית כל כך במדינת ישראל.

בשבועות האחרונים נעשה מאמץ רב מצד כוחות המשטרה והביטחון בירושלים להשיב את השקט על כנו. לבסוף, השקט יוחזר. אין ברירה אחרת מלבד זו, גם אם זה ייקח זמן.

הורים נוהגים לומר: 'בסוף, זה ייגמר בבכי'. גל האלימות השוטף את הארץ לא יוביל אותנו, את מי מהצדדים, למקום טוב יותר. הוא כמעגל שנגמר בדיוק היכן שהתחיל. הקולות לנקמה, ההתבטאויות המתריסות וההסתה השוטפת בקרב שני הצדדים בימים האחרונים, לא תוביל לשום תוצאה חיובית לאף צד ובסוף, זה הרי ייגמר בבכי. אז למה לא להתעורר בזמן, לפני שזה יהיה מאוחר?

בטרור יש להילחם בכל האמצעים והכלים האפשריים ויש לנו את כל הלגיטימציה לעשות כן. אך במקביל, צריכים לדעת מתי להנמיך את הלהבות ולהשתלט על האש המשתוללת המאיימת לשרוף את הבית... וזה הזמן לעשות זאת. 

אזרחי ישראל,

19 שנים אחרי, ויריות האקדח מהדהדות עדיין בליבנו, אלו שרצחו את יצחק. אלו שפצעו את הדמוקרטיה הישראלית.

הכיכר הייתה הומת אדם. רבין ראה לנגד עיניו המשתאות את התמיכה הרחבה של הציבור הישראלי במנהיגותו, בדרך שבה האמין וביקש להוביל את עם ישראל ומדינת ישראל. ברגעים האחרונים של חייו, נראה היה כי זכה לראות את שיא התמיכה שבו ולקבל את החיבוק החם מהרוב המתון, שלרוב היה דומם בימי ההסתה והאלימות דאז.

אין רגע שבו מדברים על יצחק רבין, שלא חולפת בי המחשבה איזו החמצה ספגה אומה שלמה כשרבין נרצח. הרצח הנורא הזה, הותיר אומה שלמה מדממת מאז ועד עצם היום הזה.

רבין נרצח בגלל עמדותיו הפוליטיות, בגלל תפישותיו המדיניות ובגלל הדרך שבה בחר להוביל את ישראל. הייתה זו תוצאה ישירה של הסתה מתמשכת. 'רוצח' כינו אותו, 'בוגד' צעקו לעבר מי שהיה רמטכ"ל ונלחם במו ידיו על זכותו של העם הזה להתקיים כאן בביטחון.

19 שנים חלפו וההסתה עודנה חולקת איתנו את אוויר נשמתנו.

רק בשבועות האחרונים פורסמו תמונות של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, לבוש כאפיה ואינספור גידופים פורסמו נגדו ברשתות החברתיות. כל זאת משום מה? משום שהחליט הנשיא לקרב לבבות בין יהודים וערבים בחברה הישראלית. האם הפיקה החברה הישראלית לקח מרצח ראש ממשלה? ממש לא. התהום האידיאולוגית בין שמאל וימין הלכה והעמיקה עם השנים, נוכח המצב המדיני המתסכל שבו אין התקדמות ממשית בינינו לבין הפלסטינים. שלום הפך להיות מושג בזוי, כאילו מדובר במילת גנאי אסורה. מי שמדבר על שאיפה לכינון יחסים נורמטיביים עם הצד האחר, נחשב מיד כבוגד. עוכר ישראל מגדפים אותו. להשתייך לשמאל נראה כמעשה לא פטריוטי. 19 שנים אחרי שנרצח כאן ראש ממשלה בשל עמדותיו הפוליטיות, יש שממשיכים לנסות ולסתום פיות. יש שממשיכים לכפות את עמדתם כעמדת הרוב, גם כשלא כך המצב. יש שלא מאפשרים להשמיע דעה אחרת, דעה שונה. יש שלא מבינים את מהותה של הדמוקרטיה הישראלית.

אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה, אמר רבין דקות לפני שנרצח. משפט שייחקק לעד כחלק מצוואתו הבלתי כתובה שהותיר. יש לגנות אותה, להוקיע אותה - שאג באותו ערב מדוכן הנואמים אל מאות אלפי האזרחים שהיו בכיכר. זו לא דרכה של מדינת ישראל, פסק באופן נחרץ.

האם ישראל של היום היא ישראל אותה חזה רבין לנגד עיניו? האם זו ישראל אותה חזו מייסדי הבית הזה עוד לפניו? התחושה שלא כך פני הדברים.

אזרחי ישראל,

כשנזכרים ברבין, הדבר הראשון שקופץ בראש זה שלום וביטחון. אך רבין היה הרבה מעבר לכך – רבין דאג לחינוך טוב יותר לילדי ישראל, הוא הפנה את מירב המשאבים של מדינת ישראל לחינוך. בתקופת הנהגתו את המדינה, הצמיחה בארץ הייתה גבוהה. הוא הוביל מלחמה עיקשת באבטלה, הוא פעל לחיזוק הפריפריה, להנחת תשתיות מהן אנו נהנים היום מדי יום ביומו. הוא היה איש של חזון – הן מדיני והן חברתי.

רצח רבין הוא אות קין לדיראון עולם בתולדותיה של מדינת ישראל.

כיום, גדל דור בארץ הזו שלא היה כאן כשרבין נרצח. דור שלובש מדים ופועל כדי להגן על ארצו. דור שלא מכיר מציאות שבה כשמדברים על שלום, זה לא אומר שמוותרים על ביטחון.

זו הייתה ישראל של רבין – ישראל שחותרת לשלום ולא מתפשרת בנושאי ביטחון. ישראל שקולטת עולים חדשים ופועלת כדי שלצעירים שלה יהיה כאן טוב, וכפי שרבין התריע – אוי לנו אם ענף הייצוא הגדול ביותר בישראל יהיה של צעיריה. לא זו ישראל של היום. לישראל של רבין, עלינו לחזור. ויפה שעה אחת קודם.

נזכור ולעולם לא נסלח על רצח ראש הממשלה. יהי זכרו של יצחק רבין ברוך. 

אזרחי ישראל,

הגזירות הכלכליות שמציג בחלקן שר האוצר, יאיר לפיד (ואת חלקן מגלים אט אט אנשי התקשורת והאופוזיציה) הן קשות, חמורות ובעיקר מסוכנות לחברה הישראלית.

אינני זוכר מתי, בגזירות הקשות שכבר ספגנו בעבר, העז משרד האוצר לגעת ולשים למטרה קבוצה כמו חיילים משוחררים שיספגו מכה קשה כאשר מבקש האוצר לבטל את העבודה המועדפת בתחנות הדלק וכן, להאריך את תקופת הזכאות לדמי אבטלה משנה לשנתיים – דבר שיקשה מאוד על צעירים (אך לא רק צעירים) לקבל דמי אבטלה באם יפוטרו או יעזבו מקום עבודה כזה או אחר.

כאשר שר האוצר מדבר על ציונות, על סיוע לניצולי שואה, על סיוע בבניית הארץ כתירוץ פופוליסטי לגזירות הקשות כשאין בכל זה שום אמת וחצי אמת כשבוחנים לעומק את הסעיף הרלוונטי בהצעת חוק ההסדרים, הרי שלא רק שהוא אינו עושה מעשה ציוני הוא אף פוגע בציונות כאשר הוא מגביר את התחושות בקרב הדור הצעיר באם שווה ואם אפשרי בכלל, לקיים בישראל חיים טובים, משגשגים ובעלי פוטנציאל להתפתח בצורה המיטבית ביותר.

כל שנה, אנו עדים למאבק נגד הגזירות הקשות של האוצר.

אין ספק כי תפקיד משרד האוצר הוא לשמור על קופת המדינה ולוודא שכלכלת ישראל לא תקרוס. אך יחד עם זאת, תפקיד משרד האוצר הוא גם לנווט את כספי המדינה כך שיינתנו לאזרחים השירותים החברתיים להם הם זכאים, שתינתן להם היכולת הבסיסית לקיים חיים בעלי כושר השתכרות ראוי, הוגן ובעל מנוף לעתיד מזהיר.

כאשר כל זה לא קורה, הרי שמשרד האוצר לא מבצע את תפקידו נאמנה ופועל בניגוד מוחלט לאינטרס הציבורי. משרד האוצר עובד בשבילנו ולא להיפך. למרבה הצער, המדיניות בשנים האחרונות הובילה לכך שמשפחות רבות בישראל, אם לא רובן – עובדות בשביל משרד האוצר.

אזרחי ישראל,

אני מסתכל על האופן שבו מקבל ומתדיין הציבור הישראלי בגזירות הכלכליות העתידות להיות מושתות עליו אל מול התגובה של כל חברה אחרת בעולם המערבי.

בצרפת, כאשר העלו את מחיר הדלק – כבישים נחסמו על ידי משאיות למשך ימים ארוכים.

בספרד, יצאו המונים להפגנות מחאה פרועות שלא הותירו ספק לגבי עמדת הציבור בנוגע למדיניות הכלכלית של הממשלה.

בישראל, מעלים פוסטים בפייסבוק, כמה ציוצים בטוויטר ומעטים בודדים יוצאים לרחובות לעצרות מחאה. כך לא משנים מציאות! כך לא משנים מדיניות רעה!

הקרב נגד התקציב הוא חשוב, לא רק לכיס שלנו אלא גם לעתיד שלנו כאן.

מדינת ישראל היא הבית שלנו. כאן נולדנו וכאן נרצה לחיות – אם רק יאפשרו לנו את זה באופן הגון, ראוי ומבלי שנרגיש שהנטל הכלכלי גורם לנו לצעוד במקום אם לא לצעוד לאחור.

ולכן, חשוב לדעת ולהכיר מהי בדיוק המדיניות הכלכלית של הממשלה, מהי מדיניות האוצר והעומד בראשו בתקציב המדינה המוצע ולהביע עמדה, להשמיע קול מחאה ולהזכיר הן לשר האוצר, הן לראש הממשלה ולכל גורם רלוונטי האמון על עיצוב תכנית התקציב של מדינת ישראל – אתם עובדים כאן בשבילנו ואם אנחנו, האזרחים, לא נהיה מרוצים – אתם תפוטרו!

שבוע טוב ישראל!