השבוע, לראשונה בחיי נכנסתי לאולם בית משפט והתייצבתי אל מול שופטת.
האשמה: דו"ח חנייה במקום השמור לנכים אותו סירבתי לשלם.
אינני רוצה להיכנס לעומקם של הפרטים, אך אציין בראשית דבריי כי לא החניתי את רכבי
במתכוון וביודעין במקום חנייה השמור לנכים.
בפועל, החנייה לא הייתה מסומנת פרט לתמרור שהוסתר ובסמוך לו כבר החנה רכב נכה
מבלי שהייתה מיועדת לכך חנייה שנייה.
לאחר שביקשתי לבטל את הדו"ח בטענה שהמקום אינו מסומן, העירייה השיבה בשלילה
אך כעבור כשבועיים בחרה לסמן את מקום החנייה מחדש באופן ברור לכל.
הדבר נראה לי תמוה. מדוע שהעירייה תשנה פתאום את גישתה ותסמן את מקום החנייה.
זה מה שגרם לי ללכת לבית המשפט.
חשוב להבין שהמשפט התקיים כשנה וחצי ואף יותר מכך, מאז שקיבלתי את הדו"ח.
התכוננתי רבות לדיון. לא התכוונתי לוותר בקלות.
הכנתי קלסר מתויק במסמכים רבים, המתוייגים במספרים כמספרי ראיות, ממש כמו בסרטים.
טוב, יכול להיות שגם אני הייתי במין בועה של תסריט הוליוודי בהשפעת סדרות הטלוויזיה והסרטים.
הקדמתי אל בית המשפט בכ-45 דקות. הגעתי מעונב, באוחזי את הקלסר הגדול והעבה.
עם כניסתי לאולם בדיוק הסתיים דיון אחר ובעומדי להתיישב באחד הספסלים האחוריים, לאור העובדה שהאולם היה ריק מנוכחים פרט לתובעת ועוזריה, השופטת פנתה אליי ושאלה מה מעשיי באולם. מיד לאחר שהזדהיתי החליטה להקדים את לוח הזמנים ולהתחיל ישירות בדיון.
ניגשתי אל הפודיום הניצב מול השופטת. מימיני ישבה התובעת ועוזריה.
בעודה מחפשת את חומר הדיון כנגדי, הוצאתי גם אני מהקלסר את הנאום בן שלושת העמודים
שהדפסתי בגופן גדול מספיק כדי שלא אצטרך לשקוע אל תוך הדף בדברים שהתכוונתי
לשאת בתוך אולם בית המשפט והנחתי אותם על הפודיום שמעליו רכנתי.
האם אדוני מכיר את האשמה המיוחסת לו, שאלה השופטת. השבתי בחיוב.
מה עמדתך שאלה? השבתי נחרצות – כופר באשמה.
השופטת ביקשה שאומר את גרסתי בקצרה. מיד עם בואי לפנות אל דפי הנאום שלי עצרה בעדי השופטת ואמרה שזה נראה ארוך מדי, ולכן ביקשה שאשא את הדברים בקצרה ובעל פה ובמידת הצורך אם ארגיש שאינני שלם עם הדברים, אוכל להקריא את הדברים.
הסברתי לשופטת את גירסתי וכן את העובדה שהעירייה כעבור חודש מפנייתי סימנה את מקום החנייה. התובעת מיד קפצה ואמרה כי הדבר בוצע על מנת למנוע מקרים דומים, השופטת בחצי הלצה אמרה "הנה, העירייה קשובה לפניות הציבור". אותי לא הצחיקה הבדיחה.
בתוך שתיים וחצי דקות מתחילת הדיון, לאחר שראתה גם את תמונת העבירה מלפני מעלה משנה וחצי, פנתה אליי השופטת ואמרה כי כל נושא הסימון שאחרי – אינו רלבנטי. לדבריה, מבחינה משפטית שזה העניין שאותו היא בוחנת – היא בודקת את מקום החנייה והאם הוא מסומן כחוק.
אף על פי שבחומר שהיה לרשותי פקודת התעבורה מציינת כי מקום חנייה לנכים צריך להיות מסומן גם בתמרור וגם בסימון על גבי הכביש, טענה השופטת שאין הדבר נכון ומספיק או זה ואו זה.
לאחר שאמרה לי למעשה שכל העניין בנוגע לעירייה לא רלבנטי, הבנתי שהשופטת הפילה לי את כל תיק ההגנה שבניתי. והאמת, שזה היה אחד מהתסריטים ששיערתי שיקרו, כך שלא התמוטטתי או קפאתי בדיון מתדהמה.
השופטת גם רמזה לי שלא כדאי לי להמשיך במשפט באומרה "אני חושבת שמקום החניה היה כחוק, אך אם אדוני רוצה לנסות לשכנע אותי אחרת נקבע דיון הוכחות נוסף".
שימו לב למילה ... "רוצה לנסות..." רמז מאוד חשוב מצד השופטת שלמעשה אומרת במילים אחרות שחבל לי על הזמן.
הסברתי לשופטת שכעבור מעל שנה וחצי גם אני רוצה לסיים את הפרשייה המעיקה הזאת.
אז שלפה השופטת רמז נוסף לכיווני באומרה "אז אם אדוני יודה באשמה, הוא ישלם רק את גובה הקנס", כך שנתנה לי להבין שאם נסיים את זה כאן ועכשיו – לא הולכת להיות החמרה כלשהי בעונש.
לאחר מחשבה של כחצי דקה הודעתי לשופטת שאני אם כך מודה ומעוניין לשלם את הקנס.
השופטת הכריעה ופסקה שעליי לשלם את הקנס ואפילו אוכל לעשות זאת בשני תשלומים.
גובה הקנס הוא – 500 שקלים.
אגב, מאז – הוכפל הקנס בגין חנייה במקום השמור לנכים לאחר שהנושא תפס את התודעה הציבורית.
אין לי אלא לשלם את הקנס עתה. הייתה זו פרשייה ממושכת ומעיקה שאני שמח שנגמרה.
אין לי כעס על בית המשפט בהחלטתו. אם כי, כן התאכזבתי שלא התאפשר לי לשאת את נאומי בו היו לא מעט האשמות מעניינות כנגד העירייה, שבין היתר עברה על חוק חופש המידע במהלך הטיפול מולי בדו"ח.
לסיום, מאז קבלת הדו"ח ובכלל אני שם יותר לב למקומות חנייה השמורים לנכים. אפילו לא לשנייה
אחנה את רכבי במקום שכזה.
חניית רכב במקום השמור לנכים בניגוד לחוק, היא עבירה בוטה, לא מוסרית וחסרת אנושיות. אף על פי שבמקרה שלי לא פעלתי מתוך כוונת זדון או מודעות שהמקום מיועד לרכב של אדם נכה, אני כן מוצא לנכון להביע את התנצלותי על כך ובכך לסגור את הגולל על המקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
