הוא יצא מבית המשפט בדרום ת"א עם 5 טפסים בידיו, שוברים לתשלום והודעה על מועד המסירה של רשיונו. הוא לא היה עצוב, הוא היה אפילו די מופתע, הוא לא פרץ בבכי, הוא לקח הכל די בשתיקה.
כך אפשר אולי להתחיל לסכם את המתח, הציפייה, הפסימיות וההמתנה מורטת העצבים שליוו אותי החל ממועד התאונה בסוף נובמבר 2005, התעצמו אי שם בתחילת מאי 2006 עם קבלת הזימון למשפט בנושא, גדלו למימדים אימתניים בשבוע שעבר כשהוזמנתי לבית המשפט ע"י עורך דיני. אולי.
זה היה סופ"ש די חיובי. התחלתי להתנדב בחוש"ן (www.hoshen.org) וזה היה הסופ"ש של הסמינר הראשון של הארגון. היינו קבוצה של 30 אנשים, בכל מיני גילאים, מכל מיני רקעים, התכנסנו ללמוד ולהכיר, להיות מוכנים לקראת התפקוד כמתנדבים בארגון. ביום שבת, היום השני של הסמינר, המשכתי מהסמינר אל מישהו שהכרתי באטרף הביתה, הייתי אצלו, היה נחמד ותו לא, לא סקס, לא שתיה, לא דברים מעייפים.
יצאתי ממנו, הסתבכתי מעט בדרך, אבל עליתי על דרך המלך והייתי בדרכי הביתה. הייתה לי הרגשה מוזרה, כאילו משהו עומד לקרות. ואז, ההרגשה התבררה כנכונה. מעט אחרי מחלף רבין, איבדתי שליטה על הרכב שלי מעט, הוא סטה קצת ימינה, ניסיתי להחזיר אותו שמאלה, ומרוב הלם כנראה ששברתי חזק מדי, שברתי חזרה, ומצאתי את עצמי נכנס מעט באוטו לידי, הוא נכנס בי חזרה ומשם הכל מעורפל. אני זוכר את עצמי מסתובב, המשקפיים עפו, כרית אוויר נפתחה ומצאתי את עצמי תקוע עם חזית האוטו בתוך קיר הפרדה בין הנתיבים.
דקות ארוכות לא הבנתי מה קרה לי בדיוק, בלי משקפיים אני גם די מפסיק לתפקד, בעיקר במצבי לחץ. הם לא רק מכשיר ראיה, אלא גם מכשיר שמיעה וחשיבה. כשנמצאו המשקפיים (הודות לאיש מד"א חרוץ שפשפש באוטו) ראיתי את האוטו השני על גגו במרחק 10 מטרים מהאוטו שלי. הרגיעו אותי ואמרו לי שהאנשים יצאו ממנו בהליכה, וראיתי שהם מפונים באמבולנס. מיד לאחר התאונה התקשרתי להורים שלי, שהגיעו תוך 10 דקות. פוניתי לבית חולים, סבלתי מלא מעט כאבי גם תקופה די ארוכה, אבל בסופו של דבר, אני עדיין כאן (למרות שכולם לא ממש מאמינים, במיוחד אחרי שראו את האוטו המרוסק בתוך הקיר).
לא קיבלתי פסילה מנהלית במקום (מה שהפתיע בדיעבד את עורך הדין שלי), וכך למעשה העברתי לא מעט חודשים בנהיגה, ללא שום ידיעה מה עומד לקרות, אם עומד לקרות וכן הלאה.
הוא חזר לביתו וגילה מעטפה חתומה עם שמו, בתוכה כתב אישום. זה היה יום קשה, וזה היה בהחלט שיא מתקבל. כל פרק בסדרה נחשבת היה שמח לארח את הסצנה הזו. אחיזת הראש, היבבה, הכעס, חוסר ההבנה. קתרזיס נפלא לצופה הלומד ולנהג פורע החוק.
פניתי לעורך דין שרונה הכירה, הוא הסביר את כתב האישום ולקח את הטיפול בתיק עליו, בעלות סמלית למדי, עקב היכרות עם החבר של רונה (נ.ב. גם רונה בפסילה עכשיו, ככה היא הכירה אותו). הרבה לא שמעתי ממנו למעשה, כמו שהוא אמר לי, "שכח מהמקרה, אני אודיע לך מה קורה".
ואכן, הוא הודיע. יום שני שעבר קיבלתי שיחה מהמזכירה שלו, הודעה להתייצב בבית משפט. נאלמתי דום, לא ציפיתי לזה פתאום, ככה זה הגיע, בלי יותר מדי הכנות נפשיות. לא ידעתי באיזה שלב הדיונים, הוא לא היה זמין, והייתי די אובד עצות. התקשרתי אליו למחרת, והוא הבהיר שמדובר בדיון פשוט, אני לא צריך להעיד, רק להתייצב, השופט רוצה לראות מי אני. נרגעתי.
בלילה לפני הוא ישן, לא היה דרמטי מדי, למרות ההרגל המגונה. גם בבוקר עצמו, בלבד ביקור בהול בחדר השירותים הוא לא מצא את עצמו לחוץ במיוחד, הוא אף קרא חומר לימודי בעת ההמתנה הארוכה. ואז, הוא נלקח הצידה ונאמר לו כי אין חדשות טובות...
מסתבר שהנהג באוטו השני נפגע יותר ממה שהיה נדמה בהתחלה, ודובר על שברים מרובים. הכנתי את עצמי מראש לשנה פסילה, כי הוא אמר שזה המקסימום, והנחתי שאם אין חדשות טובות, זה אומר שזה יותר. די נבהלתי.
אז לא הייתי צריך להיבהל, השורה התחתונה היא, 6 חודשי פסילה, 2500 ש"ח קנס (ב-5 תשלומים) ועוד פסילה על תנאי ל-3 שנים. עכשיו תחזרו להתחלה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
