The Life

שעת צהריים מאוחרת ואני יושב בעמדת שמירה מאולתרת בצפון הארץ. לידי מונחת משקפת, לגופי צמודה אפודה חסינת כדורים ועל גופי תלוי ברפיון הנשק האישי שלי, מוחזק ע"י רצועה שחורה ומאובזר בכוונת משוכללת ועוד מיטב עזרים למיניהם, עזרים שרק לוחם טוב יוכל להשיג.

אני נמצא בעמדה כבר 3 שעות, והזמן הזדחל לאטו. שנה שלמה של הכשרה אינטנסיבית לימדה אותי לפגוע עם הנשק הזה במטבע חצי שקל שנמצא במרחק 800 מטר ממני , תוך התחשבות ושיכלול של כל המשתנים אשר יכולים במקרה להוביל להחטאת המטרה, ובסוף אני תקוע באיזה "חור", יושב שעות ורק מחכה שיקרה משהו. איזה בזבוז, אני תוהה לעצמי, מתוסכל.

"ההתראות חמות...", "חייבים להיות ערניים כל הזמן...", משפטים כאלה ועוד רבים אחרים אומרים תכופות אנשי המודיעין, אני נזכר ומפהק בתגובה. איזה התראות ואיזה נעליים, כמו חודשים שלא קרה כאן כלום. טוב, כמעט כלום, הייתה פה פעם  איזו כבשה שעלתה בטעות על מוקש, וזה ריגש את כולם במשך ימים...

ואז כאילו מישהו ענה לתפילותיי – נשמעה אזעקה באוויר. אני הזדקפתי באחת, סוף סוף קצת אקשן, חשבתי, ולהזעקה הזו יש רק הסבר אחד - חדירת מחבלים לגזרה. את "חששותיי" אימתה ההודעה המקוטעת שקיבלתי במכשיר הקשר שנח לידי "...מחבלים... בשטח... חמושים...". כעת אין ספק.

הרמתי את המשקפת שעד עתה שכבה באין מפריע לידי, והנה התחיל הניסיון לאתר תנועות חשודות בסביבה. חיפשתי בין בנייני היישובים שנמצאים באזור, בשטחים הפתוחים ובפרדסים שפרוסים לפניי. חיפשתי אפילו ביער הירוק שנמצא אי שם הרחק באופק. כלום, לא העלתי חרס בידי. אך לא אמרתי נואש והתחלתי לחפש שוב, ולפתע זיהיתי תנועה באחד מפרדסי התפוזים. עקבתי אחריה עד שהגיעה לקצה הפרדס ונעצרה. הציפייה כרסמה בי, האם זה זה?

בהניד עפעף הגיחו בריצה מקצה הפרדס שתי דמויות אוחזות נשק ועוטות 'כפייה' משובצת שחור ולבן לראשיהן, ושמו פעמיהן לכיוון אחד היישובים הסמוכים. ההתרגשות אחזה בי, לבי החל לפעום בחוזקה ואדרנלין החל זורם בעורקיי. מוחי, באינסטינקט, כבר התחיל לחשב מרחק וזוויות פגיעה, אך גם סימן לי שלמרות המרחק הקצר יחסית יהיה קשה לפגוע בהם, והגיע הזמן לשפר עמדה.

הזמן דחק, ובלי לחשוב פעמיים יצאתי כרוח סערה לעבר הגבעה שלידי. לאחר דקה או שתיים כבר הייתי זרוק על פסגת הגבעה במצב שכיבה, עם עין אחת בכוונת ואצבע על ההדק.

ראיתי רכבים צבאיים עם סירנות בקרבת מקום מנסים לאתר את החשודים, אך הקדמתי אותם - הדמויות כבר היו אצלי בכוונת. הנחתי את מרכז הצלב על ראשה של אחת הדמויות, מנסה לעקוב אחר מסלול תנועתה, ואז לוקח את הכוונת מעט לפני הדמות, לאיפה שהיא תהיה כמה מאיות השנייה לאחר שייצא הכדור מהקנה ועד הרגע שיגיע למטרה.

התרכזתי בשכיבה יציבה, בנשימות ופעימות הלב שלי, וברגע המתאים, כשריאותיי היו מרוקנות מאוויר וכשלבי בדיוק סיים פעימה ועוד לא התחיל את העוקבת לה, סחטתי את ההדק. הרתע של הנשק נבלם ע"י גופי, ושלח בקול נפץ את הכדור שסגר את פער ה-400 מטר שנמצא ביני ובין המטרה תוך כמה מאיות השנייה, ואז בקע גולגולת של מחבל לשניים, שולח בדרכו נתזים של דם לכל עבר. נתזים אשר נמרחו על סלע שהיה עד לפני רגע לבן ונקי מאחורי המחבל, שכבר הספיק ליפול ארצה והפך בין רגע לגופה.

"הנה השתלמה לה שנה מפרכת של אימונים" חשבתי לעצמי, ולבי נתמלא גאווה.

המחבל הנוסף ראה את המתרחש ותפס מחסה בינות הסלעים. רכבים צבאיים החלו לסגור עליו וראיתי שכבר אין לו לאן לברוח, אז אחזתי בנשק והתחלתי לרוץ לעברו.

לאחר מספר דקות של ריצה מאומצת להגעתי למקום שבו שכבה הגופה עם הראש המרוטש. הדם ניתז לכל עבר, ומלבד הסלע המוכתם באדום שהיה לידה, נחה כעת שלולית מהנוזל הסמיך על הקרקע. המראה יכול להיות מעורר בחילה, אך לא התעמקתי בגוויה, רק שמחתי על החיסול המוצלח והתמקדתי בנחישות הגדולה שאחזה בי בלתפוס את המחבל הנותר.

המשכתי להתקדם בצורה איטית, עם הנשק בגובה העיניים, אצבע על ההדק, ומבט צייד מחפש. ידעתי שהוא מתחבא, הפחדן, אך זו רק שאלה של זמן עד שאמצא אותו. מפה הוא לא יוצא בחיים!

לפתע ראיתי נעל מבצבצת מבעד לאחד השיחים, מנסה להתחבא בסלעים ובצמחיה. חדוות ניצחון חילחלה בי, והמשכתי לעקוב במבטי אחר הרגל שהייתה מחוברת אל הנעל. התקרבתי עוד ועוד  עד שהצלחתי לראות בבירור את המחבל שכוב על הקרקע, לא זז מפחד המוות המרחף מעליו. התקדמתי לעברו בהתגנבות מאחור, והוא לא הרגיש בי כאשר התקרבתי והצמדתי את קצה הקנה לראשו. משהרגיש את טפיחת הקנה הוציא המלוכלך השתנקות קלה והפנה אליי מבט עם עיניים פקוחות ומלאות אימה. אני בתגובה החזרתי לו חיוך מלא בבוז, וכמעט שלחצתי על ההדק, כשהוא שרברב מבין שפתיו, בקול קלוש, "אני יהודי...".

האצבע הזדחלה לאיטה אל מחוץ לשמורת ההדק והבלבול תפס אותי. פסעתי 2 צעדים לאחור בחוסר אמונה, עוצם עיניי בתפילה חרישית לזה השולט בגורלות, ומקווה שאין הדבר נכון. כעת היטבתי להביט בדמות שעמדה מולי, וההבנה החלה מחלחלת אל תודעתי. במלוא התפארת התנוססה מעל כיס החולצה השמאלי המילה "צה'ל". ואז, כאילו שמע מישהו אי שם במרחק את זעקת ההכחשה הפנימית שהתעוררה בי והחליט לענות לה, אמר קול במכשיר הקשר, קול שלא רציתי לשמוע, "תרגיל........תרגיל.......תרגיל......".

כעת אני זה שהאימה אחזה בו, והנשק נשמט מידיי אל הקרקע הקשה. נפלתי על ברכיי בתחינה.

דמעות זלגו מעיניי, מבקשות סליחה.