לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

someone who cars and matter


Be who you are couse Thoes who care dont matter and thoes who matter dont care


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2007

אבא ז"ל (בדיוק לפני חודש הפעם האחרונה שראיתי אותך)


אז ככה

לא חשבתי שאני יכתוב פה שוב

אבל כל פעם אני אומר את זה לא?!, ושוב אני חזור לאותו מקום

שלפעמיים אני כל כך לא רוצה להיכנס אליו

אבל הוא משחרר.

אחרי הרבה זמן שלא כתבתי פה חשבתי שאני יחזור אני יכתוב על איזה משהו טפשי ומצחיק כמו בדרך כלל, אבל לא הפעם אני כותב פה על הדבר הכי כואב שקרה לי בחיים, אני ידבר פה על "אבא" שלי יהודה קרספי ז"ל

הגיבור שלי "האיש והאגדה" בישבילי.

 

הכאב שיש לי עכשיו בחזה לא ניתפס בכלל

לא ניתפס לי בכלל בראש שבלכתה ככה פתאום.

הכול התחיל מהמחלה שלך "סרטן" מחלה נוראית שהפכה לי את החיים לסיוט

אני לא ישכח לפני 9 חודשים שאמרו לי שאתה חולה לא ידעתי אך לעקל את זה בכלל

אבל בכל זאות זה קשה אבל אתה בסופו של דבר מקבל את זה

אתה הפסקתה לעבוד והמצב היה קצת קשה אבל לא חשוב מה תמיד היינו מאוחדים אני אתה ואמא תמיד

וכל המשפחה שכולם עזרו לך במה שיכלו

המצב כל פעם הידרדר ואז נהיהי יותר טוב הידרדר ונהיה שוב יותר טוב

אבל אני תמיד הייתי אופטימי בישבילך תמיד ידעתי שאתה תנצח את המחלה הארורה הזו

באמצע החופש הרופא אמר שמצבך ניראה ממש יותר טוב ואולי תיסעו לטורקיה לעשות טיול

אז נסעתם וממה שאמרתה לי בטלפון

שאתה מרגיש נהדר הכי נהדר בעולם ואתה כל כך נהנה פה עם אמא ודודה ואתם עושים חיים

וכמובן על המתנות שקניתה לי לא הפסקתה לדבר..חחחח ואני רק חייכתי ואמרתי אבא כפרעלייך "אני אוהב אותך הכי בעולם"

ואז שחזרתם המצב ניהיה רע

פתאום צבע העור שלך נהיה צהוב וכבר ידענו משהוא לא בסדר, ישר ניכנסתה לבית חולים ששם אמרו שזהו לא משהו מסובך

ושיעשו לך ניתוח קטן וזה יעבור

אבל זה לא עבר המצב החמיר ובסופו של דבר עשו לך ניתוח מסובך בגב לפתירת הביעה

אני לא ידעתי אני חשבתי שיום שבת אתה כבר חוזר הביתה ואני בכלל נורא שמחתי וחגגתי עם חברי הלכנו לים כל הלילה חזרנו בבוקר

ואז בא הבום

אמא היתקשרה אלי מבוהלת שאני ירצוץ לבית חולים, אפילו לא ישנתי ישר רצתי לבית חולים , ושם ראיתי אותך מחובר לכל הצינורות האלה הייתי מבוהל לא ידעתי מה לעשות

אמא אמרה לי שניצטרך להיפרד מימנו אולי

ואנ י לא ידעתי אך לאכול את עצמי באותו רגע פשוט לא ידעתי

לא בכיתי אבל ידעתי בליבי שהוא יצא מיזה אפילו עם זה מצב שרק נס ישנה את המצב

מכמה שעות החזקתה מעמד שבוע ויום יום הייתי בא אלייך, הייתי קם והייתי פשוט ישר הולך אלייך עד הלילה להיות איתך בכל רגע כל דקה שהייתי יכול.

ואתה הייתה בקומה, הייתה בתרדמת מרוב שהייתה חלש

כל פעם שבאתי ושמעת את הקול שלי אני זוכר שישר הפנתה את הראש לכיווני למרות שהיית בקומה

כל דקה הייתי שם רק היתפללתי לאלוהים שלא יקח לי אותך

ואז באותו יום גורלי 17.8.07 נסעתי לבית חולים, אבל שניכנסתי לחדר אתה לא הייתה שם, רק הגוף שלך בלי הנשמה שלך

באותו רגע לא יכוליתי נישכבתי עלייך ובכיתי

רציתי למות גם באותו רגע רק למות.

הרגע הקשה ביותר בחיים שלי

ןבהלוויה שלך אבא אתה לא מבין בכלל כמה אנשים באו בישבילך בדרך האחרונה שלך

אתה לא מבין כמה אנשים סחבו אותך כמה אנשים בכו כמה אנשים באו לחלוק כבוד לאיש גדול איש אדיר

אבא שלי יהודה קרספי ז"ל.

ואתה אבא אתה

הייתה הכול בשבילי, אולי לא ידעת לבטא רגשות כל כך כי ראיתה בי כגבר אבל עדיין, היה בחיבוק הזה שלך את החום והאהבה שאני כל כך צריך עכשיו.

אני מסתכל אחורה מסתכל על העבר שלי הילדות שלי, אצל רוב הילדים זו אמא שלוקחת ואמא שמפנקת במתנות

אבל אצלי זה לא היה כל כך נכון, ואני לא אומר שאמא לא פינקה אותי

אבל אני לא ישקח כל סרט חדש שיצא אני ואתה כבר בתור לראות אותו

כל שישי בבוקר הייתה לוקח אותי לים לישחות ככה

ואז היינו קופצים לאכול גלידה בנמל

הצגות ילידם הכול הייתה לוקח אותי הכול הייתה עושה לי רק שיהיה לי טוב

לפעמיים לא היית מתחשב שעצמך הייתה נותן לי הכול הכול רק בישביל שאני יהיה מאושר

שאני יחייך שאני יצחק שיהיה לי שמח, וזה כל כך כואב שאני לא יכול להחזיר לך את מה שאתה נתת לי שהייתי קטן

שאני לא יכול לפצות אותך.

כל כך קשה לי שהלכתה

הייתה ניראה כל כך ריק בלעדייך

כולם הולכים מיסתובבים כמו זומבים חסרי חיים

הבית מת מאז שהלכתה

אבל חיים להמשיח לחיות, ואני שואל אלה חיים?!?!?!?!?!

אלה חיים?!

פאק אני כבר בן 17 ואני הייתי צריך לקבור אותך

זה לא צריך ללכת ככה

לפחות לא עכשיו

הייתה כל כך צעיר אני צעיר זה לא אמור להיות ככה

כל יום אני בוכה ל ה' ושואל למה הוא היה צריך לקחת אותך מימני

למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה למה

ואני עדיין לא מבין למה זה היה צריך לקרות

הייתה איש כל כך טוב לא הייתה מרמה לא הייתה גונב היית בעל לב טוב, בעל ואב נהדרים

הייתה שומר תורה ופאק ההוא זה ששם למעלה לקח אותך מימני

זה כל כך לא הוגן

אבל אלה החיים?!

ואני אני כבר הפסקתי להאמין באלוהים בישבילי הוא לא קיים יותר

רק אתה קיים

אתה והזכרונות שנישארו לי מימך זכרונות שאני לא ישקח כל החיים

כי אתה לא יכול לשכוח את הדבר החשוב לך ביותר בחיים

אבל עכשיו זהו אתה הלכתה ואני נישארתי לבד

וזה כל כך קשה

והדמעות לא מפסיקות לרדת גם עכשיו

וזה קשה מכדי לעקל את זה

היום ב 5 אני עומד ללכת לקבר שלך אחרי ששמו את המצב

ואני הולך להגיד לך שלום ולא בפעם האחרונה

כי אבא תמיד תשאר בליבי

ואני הכי

"מתגעגע אלייך הכי בעולם"

 

למה הלכתה ואני שואל

בנך שאוהב אותך יותר מכל דבר בעולם

שי חיים קרספי

 

אני ואבא



 

נכתב על ידי , 11/9/2007 11:53  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 35

ICQ: 298819113 

תמונה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לbroken-sowrd אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על broken-sowrd ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)