זה היה ערב רגיל לחלוטין שום דבר מיוחד, כמה שמועות על פעילולת מבצעית בגבול ודריכות , חשש לפיגועים והסתננות מחבלים לתוך שטחי ישראל. דבר שגרתי בארץ כמו שלנו, הכוננות הועלתה אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שקרה.

אנחנו לא היינו חיילים, נערים בני כמעט 16, שבקושי חוו אהבה ראשונה. היינו נאיבים, חשבנו שאף אחד לא יכול לפגוע בנו, כנראה שטעינו . במבט לאחור אני יודע שטעינו. לא ידענו שום דבר. היינו עסוקים במי יותר "כוסית.." ג'סיקה אלבה או אשלי סימפסון.. אחרי שהחברה של עידו,סיוון כמעט הרגה אותנו על השימוש התכוף במילה "כוסית" דיי הפסקנו להשתמש בה, לפחות כשדיברנו לידה. פחדנו ממנה היא גדולה מאיתנו בשנה, שכבה מעלינו. עידו תמיד הסתובב עם "הגדולים". למרות שאחרי החופש הזה אנחנו עלינו לכיתה י'.עידו היה השכן שלי, חבר טוב למדנו ביחד מהגן.

פתאום, נמשע יריה , והייתה בהלה צעקות נשמעו מכל מקום בבית הספר רועי ואליסף שהתנדבו במגן דוד אדום מיד רצו לבדוק מה קרה ואם מישהו נפגע. הם הראשונים שנפגעו, חוץ מהשומר

השומר שתמיד חייך והכניס אותי גם כשאיחרתי. הוא נכראה לא הבין מאיפה זה בא לו . מחבל? סתם מישהו שרצה לנקום?

הפאניקה והבהלה לא הפסיקו לרגע. זה פשוט בלתי ניתן להבנה או לעיכול. ילדים שחלייתי איתם ל החיים מוטלים ללא חיות על הריצפה. ברגע הזה עידו לקח אותי טמשך אותי לכיוון אחת הכיתות הריקות . כולם ברחו בבהלה, ואני הייתי מאובן, שום שריר בגוף לא זז. אלמלא עידו גם אני הייתי מוטל בין ההרוגים.

נכנסו לאחת הכיתות הנטושות "תביא את הספרים" עידו לחש לי. לא הבנתי מה הוא רצה רקתי את התיק. ובחוץ נשמע צרחוץ, בכי, התחננות ויריות שהתערבבו עם סירנות של משטרה או אמבולסים שלא הפסיקו לרגע .

נוכחתי לדעת שעידו נעל אותנו בפנים בעזרת כיסא וכמה ספרים, טריק כזה שנועד לגזול דקות ממורה של שיעור שאנחנו אל אוהבים יציל את חיינו. כמה זמן עבר, אני לא יודע. אולי שעה או שעתיים אולי חצי ותפאום השתרר שקט, דממת מוות. שום צעקה .

רק צעדים, שהתקרבו והלכו והתקרבו. פחדתי כמו שמעולם לא פחדתי . הנה אני הולך למות חשבתי מעניין אם זה יכאב. לא נשמתי , אני ועידו התחבקנו חזק כמו שאני אנשים הנאחזים בקנות המזבח.

מתפללים שזה אכן יעבוד. הידית הורדה הוא לא הצליח לפתוח. הוא המשיך הלאה. אני לא יודע כמה זמן עוד נשארנו שם, אני ועידו. עד שהמשטרה השתלטה על הבניין. או עד שמצאו אותנו.

 ועד עכשיו כששקט בחוץ אני שומע את כל מה רציתי להדחיק ..

אניאת היריות... את הצרחות של סיוון, של יקיר ודורון. אני זוכר את הריח של הדם, את הצבע האדום על הקיר הלבן.. אני זוכר את השקט, את הצעדים שהתקרבו אליי ואל עידו. לא נשמנו מהפחד

עד היום אני זוכר את הכעס למה אני? למה אני נשארתי כאן? למה אני חי ואני לא יודע וזה מפחיד וזה מכעיס ואין לי תשובה, ואני לא יודע

אני חושב שניצחנו, אני ועידו, במלחמה הפרטית הזאת, כי פשוט לא נותר לנו מה להפסיד.

היום אני ועידו חיילים , אנחנו ביחידה סודית בפעילות מבצעית מסביב לשעון , שיסבלו לפחות כמו שאני סבלתי אם לא יותר. הם מאמינים שהם יהיו בגן עדן עם 72 בתולות ואני מבקש מפחד ורוצה להאמין שיש גן עדן, שהם עדיין איפשהו שם מחייכים וצוחקים. אני רוצה להאמין אבל קשה לי אני רוצה להאמין שטוב להם, ואולי כשאני אמות אני אקפוץ להגיד שלום לראות אותם פעם אחרונה לפני שאני הולך לגיהנום...

עידו תמיד אמרת שאני הפסימי רק רואה שחורות " אלעד אלעד.. מתי תבין שהפסימיות הזאת תהרוג אותך.." היית רגיל אומר לי ואני לא רוצה לחכות לזה אני רוצה להיות זה שילחץ על ההדק מצטער.. אני אוהב אותך אתה הדבר היחיד שנשאר לי, אח. השירות הזה החזיר אותי כלכך הרבה זמן אחורה ניסיתי להדחיק ואני לא מצליח

ועכשיו כולכם תדעו

אתם תדעו שהפחד הוא לא הידיעה מה קרה או מה הולך לקרות ,הוא חוסר הידיעה ...מה הלאה?! מה יקרה

אתם תדעו שהכעס הוא חוסר ההשלמה עם המצב הקיים, שאינו תלוי בנו ושאינו ניתן לשינוי.

 וכמו כן אתם תדעו שזה לגיטימי..

 הבלוג משתתף בתחרות בבלוג כתיבה נוצרת

העידכון האישי יחכה   אני לא יודעת אם זה כ"כ  נחשב לאימה  אבל   בהחלט  יש פה פחד   סיפור ראשוןש כתבתי