בן אדם נעור וכבר נרדם
ימיו קצרים סופם עצוב
אדם..
הוא לא ילמד לנצח
הוא שוכח לאהוב
הוא לא יודע
שיומו קרוב
כי אדם הוא
הוא רק אדם !
|
 כינוי:
בת: 34
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 5/2010
מחשבות של אחת בלילה
בשישי שעבר ראיתי מישהו מהשכבה שלי שלא יצא לי לראות מהמסיבת סיום,
הוא בצבא בקרבי. חוץ מזה שלא זיהיתי אותו, אלא רק כשהוא התחיל לדבר עם מישהו אחר.
ההרגשה הייתה מאוד מוזרה. גם בגלל שלא זיהיתי אותו, וגם בגלל שהוא בין היחידים שרציתי לשמור איתם על קשר (שזה לא הכי הכי קרה)
מהשכבה.
לא יודעת איך להתחיל לתאר את ההרגשה המטורפת הזה של דז'ה וו או מה ש זה לא היה כזה משהו כמו בעיטה בבטן ולא יכולתי ממש לדבר
בטחח יצאתי כזאת סתומה*.
אני הרבה פעמים יוצאת סתומה עם אנשים שאכפת לי מהם.
חח כן ככה זהה כשאתה מנסה לחשוב על כל מילה שיוצאת לך מהפה תוך כדי דיבור, זה נוראי.
אם אני רוצה לשמור על קשר עם אנשים מסויימים אני חייבת לפעול ולא לחכות למשיח
אני זוכרת את הפחדים האלה שהיו לי מזה שבחורים מהשכבה שלי יתגייסו כל כך הפחיד אותי לחשוב שהאנשים שאני מכירה ילחמו שם
או חס וחלילה יפגעו. היו לי חרדות מזה בתקופת המלחמה והרבה אחריה
והנה זה קורה לא שמישהו נפגע חס וחלילה אבל הנה הם על מדים
ופתאום אני רואה אותם במקרה פה ושם ברכבת באוטובוס או אפילו בתל אביב
אבל העיר שלי הרבה הפחות גדולה מתל אביב ככה שיש יותר סיכוי להיפגש
עם רובם פשוט אין על מה לדבר כל אחד הלך לכיוון שונה ואני ידעתי שזה יקרה
אבל עם חלק מהם יש תחושת החמצה נוראית שהייתי רוצה להכיר יותר ומעבר למה שאני מכירה או מה שהכרתי בזמנו
וחוץ מזה אנשים משתנים אני השתנתי מאוד אבל הרגין שלנוב עיקרו נשאר אותו דבר פחות או יותר
אם יקרה לאנשים שאני מכרה משהו אני אחזור לדיכאון . מספיק קשה לי עם פעם אחת כזאת. ועוד נגיד לשמוע בחדשות או לקרוא דבר כזה בעיתון אני אתפרק לחתיכות אני טיפוס מאוד רגיש וזה נוראי למדתי פחות להתרגש מדברים אבל אניתמיד אהיה הטיפוס הרגיש
אני צריכה להגיד לאנשים שאני מעריכה שהם אנשיםפ נפלאים וכו' ואם יש אנשים שאני רוצה לבלות בחברתם יותר להגיד להם את זה ולא לחשכות שזה יהיה מאוחר. ולא לדחות דברים
*אולי ככה מרגישים אהבה באיזשהו מקום
וכמה שירים שכתבתי הרגע " לקינוח"
זה הרגע
בו האסימון נפל
הרגע בו זיהיתי את
האדם המוכר
האדם האהוב
בדמות החייל המחוספספת
שניצבה מולי
אוחזת בנשק
זהו אינו ילדי
ילדי איננו.
מולי ניצב
גבר!
הכאב מגיע בלילה
כשכל הרגשות כבר כבו
הכאב מפלח את הגופים הישנים
והצער צף כמרבד קסמים
ובחלומות הם מופיעים
ובזיכרונותינו הם עדיין חיים
החללים
לילה טוב
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
