כשאני  שותקת  כנראה שאין לי יותר מה להגיד.  וכשאין לי מה להגיד  כנראה  שזה ממש לא  טוב. 

שוב הדיכאון ביקר. מזכיר  דברים נשכחים ותקופות  רחוקות. גלי רגש וגם של שמחה.

הכל משתנה,  חי,  זורם. מפחיד   אבל נתמודד!

 אני מתכוונת ללמוד לרכב על אופניים  דבר  שאף פעם לא למדתי מהפחד ליפול,  פחד  שגרם לי לא לנסות.  איזה בחור  גרם לי לרצות לנסות

אני אקנה  גם  קסדה ומגנים  ליתר ביטחון חח 

אני לא יכולה להרשות לעצמי לא לנסות.  אם אני ל אנסה דברים אני לא אדע  למה אני מסוגלת.

קשה לי לגור עם ההורים,  התנגשיות חוזרות ונשנות. מתגעגעת לגור לבד. 

ביקרתי פעמיים בתל אביב אחרי שלא הייתי שם  כמעט 3 חודשים (חוץ מביקור קטן ברידינג בחנוכה להופעה של אורפנד לנד)

בכל  פעם שאני מבקרת  אני נזכרת  כמה נחמד במרכז הרב הפחות מדכא מעכו.  כמה  חברים יש לי שם.  

אני בהחלט מרגישה שניסיעו  למרכז  זה סוג של בריחה. (מטופשת להפליא).

אני צריכה  לעשות  תיקון  לאנשים שראו אותי בדיכאון   אני  מאוד חייכנית  בדרך כלל. חוץ מברגעים  שלא ואני על סף  שבירה.

אני צריכ הלחזור ולהקיף את עצמי  באנשים שגורמים לי להרגיש טוב.  בנתיים  אני צריכה לאמץ  את  ההחלטות שלי  ואת הלבד.

לסמוך על  עצמי דבר  ראשון.  אולי לנסות להתמודד  עם עומסים רגשיים יותר טוב.  בחיי   אני צריכהלהפסיק לבכות  למרות שזה ממש משחרר

אם אני לא אנסה  אף פעם  אני לא אדע למה אני מסוגלת. למרות  שלפעמים נמאס לנסות