על כל רגע שעובר ואני לא מוותרת לעצמי אני שמחה. זה יצר המון דברים  טובים. רגעים קטנים של אושר אמיתי. מוקרן לך על הפנים  ובכל נים בגוף.

בדיוק ברגע שהייתי מאושרת ניגשו אליי בצוות ושאלו אותי "מה קרה?"  "ומה השתנה" ואמרו לי שאני נראית טוב יותר.   הם היו בטוחים שהיה לי בחור חדש (בזמנו לא היה אף אחד יש לציין)

אז לא, לא להיקבר בהררי דיכאון. להיות  הרבה יותר שלווה עם עצמי.  לחייך המון ,  זה מדהים כמה אנשים באופן כללי לא רגילים לזה. וכמה  זה מדבק נותן הרגשה טובה לכל מי שמסביבך. וחוש  הומור, חוש הומור   זה לדעתי אחד המפתחות.  תצחק  על הקשיים  שלך. כי  למרות שקשה פיזית ונפשית אחרי שזה מאחוריך, התגברת ! ומגיע לך. 

ידוע שחוש ההומור שלי קצת דפוק אבל, גם כשבאותו רגע אומלל  נדמה לי  שיפול עליי פסנתר, או ידרסו אותי. זה עובר. ולמזלי יש לי אנשים  להישען  עליהם כשאני צריכה, דבר  שהחזיק אותי מעל למים הסוערים  של גיל ההתבגרות

הכל בתהליכים. הכל תמיד קורה. הכל זורם. כמו נחל או מנגינה ברגע שיפסיק אני אמות. ככה  אני מרגישה.

מוזיקה  חלק גדול מהחיים שלי. מקום מפלט. ניגנתי כמה שנים אבל עכשיו אני בצד המקשיב והמאזין (ושנהנה בהופעות)

יצא לי להיות בחודש האחרון בהופעת מטאל כל שבוע  שזה  נחמד.  כיף  והתראתי הרבה  עם אנשים. 

(גיוונתי באלבום)