לפעמים אני מרגישה הכי שבירה שיכול להיות. רגעים כאלה זה מעבר לחוסר ביטחון או דברים כאלה.  פשוט כאילו כל דחיפה קטנה תפיל אותי  מעבר לתהום.  ממש דיכאון  ומהצד השני אני לפעמים אופורית לגמרי. פשוט כמעט ולא חושבת. תמיד הייתי ככה  בין לבין בכל כך  הרבה תחומים.

 המון חרדות והערכה לאנשים שפשוט שם. לא ביקשתי מהם הם פשוט שם, ונשארו חלקם לא ראו את הצד הדפוק בי. חלקם ראו ונשארו. אולי פשוט הכרתי את האנשים הנכונים  וזה חוזר פה הרבה כמו מנטרה שכזו אני ממש מפחדת לאבד אותם. 

אני צריכה לטפל בפחדים שלי להתמודד איתם. אני  מצליחה חא רע בכלל רוב הזמן אבל הרגעים של הדיכאון משתקים. ואף אחד לא באמת מבין כי אתה לא נראה ואתה מחייך המון אבל  מבפנים רקוב לך והמפלצת הזו  מרימה את הראש מידי פעם וחונקת אותך. 

היא תמיד הייתה שם. 

 ותמיד בהקשר הזה תקועה לי  סיטואציה בראש שאני במרפסת הישנה עצובה ביום הולדת שלי.  יושבת שם ובוכה.