הכלב  שלי בן שנתיים  וחודש בערך  הוא אצלנו כבר שנתיים, קוראים לו פיט. מדהים כמה לפעמים אני מרגישה שאנחנו דומים. הוא הרבה נשפט על פי החיצוניות שלו אבל מי שמכר אותו מתאהב ישר

הוא כלב שנראה טיפה מפחיד בהתחלה אבל הוא מקסים קטן וכולם מתאהבים בו ואוהבים אותו.

אני זוכרת שהמשפחה  נורא פחדה. הוא מוסכן,  בשביל מה את צריכה  את זה?   אבל בחג  האחרון  הם פשוט הודו שהוא מקססים מתוק ומוד  וגם  שובב כשמעט קפץ לדודה שלי על הראש.

לשנינו קשה לקום בבוקר.  גם הוא גם לאט לאט ומתמתח בשלבים.

הוא פשוט  נראה מצחיק עם ההאוזניים האלה שלו, בין צבוע לעטלף

 כל הזמן אני חושבת שהנקודתשלי חן היא ליכלוך במסך 

לפעמים אני מרגישה הכי שבירה שיכול להיות. רגעים כאלה זה מעבר לחוסר ביטחון או דברים כאלה.  פשוט כאילו כל דחיפה קטנה תפיל אותי  מעבר לתהום.  ממש דיכאון  ומהצד השני אני לפעמים אופורית לגמרי. פשוט כמעט ולא חושבת. תמיד הייתי ככה  בין לבין בכל כך  הרבה תחומים.

 המון חרדות והערכה לאנשים שפשוט שם. לא ביקשתי מהם הם פשוט שם, ונשארו חלקם לא ראו את הצד הדפוק בי. חלקם ראו ונשארו. אולי פשוט הכרתי את האנשים הנכונים  וזה חוזר פה הרבה כמו מנטרה שכזו אני ממש מפחדת לאבד אותם. 

אני צריכה לטפל בפחדים שלי להתמודד איתם. אני  מצליחה חא רע בכלל רוב הזמן אבל הרגעים של הדיכאון משתקים. ואף אחד לא באמת מבין כי אתה לא נראה ואתה מחייך המון אבל  מבפנים רקוב לך והמפלצת הזו  מרימה את הראש מידי פעם וחונקת אותך. 

היא תמיד הייתה שם. 

 ותמיד בהקשר הזה תקועה לי  סיטואציה בראש שאני במרפסת הישנה עצובה ביום הולדת שלי.  יושבת שם ובוכה. 

תמיד  קורים דברים טובים בספונטניות. היום ידיד הציע  שאני אלווה אותו לפירסינג בספונטניות הלכתי לפני העבודה והתוצאה :

וככה ערב טוב נראה כולל כמובן מוזיקה נחמדה  שכוללת בזמן האחרון הרבה  DIO המלך :