אז הרגע גם גיליתי שאני חרא חברה..

שאכזבתי את זו שבאה כשהייתי צריכה אותה

אבל אני לא הייתי שם בשבילה..

ואיכשהו תמיד זה גם מגיע אליו..

לא חשבתי אפילו כמה שכואב לה לשמוע שהוא מרכז החיים שלי

שאם אין לי אותו אין לי כלום ושאף אחד לא מבין אותי חוץ ממנו

נמאס לה לשמוע עליו נקודה.. כי זה בערך הדבר היחיד שאני מדברת עליו

אני יודעת את זה..

אולי אני באמת מתרכזת רק בעצמי..

גם לגביו.. כואב לי שהוא לא איתי יותר

יותר מאשר זה שפגעתי בו?

זה נורא לחשוב ככה..

מעולם לא חשבתי על עצמי כבנאדם אגואיסט..

באמת שאני שמה אחרים לפניי כמעט תמיד

אני מוכנה לעשות הכל בשביל החברים שלי

אבל אולי לפעמים אני פשוט לא שמה לב

נמאס לי לעשות טעויות כבר..

לפגוע באנשים שאוהבים אותי

אני שונאת את זה כל כך!!!!!!

איך אני יכולה להיות כזאת אטומה רגשית??

לא לשים לב בכלל שאני פוגעת בהם ככה

אני כבר לא יודעת איך לצאת מזה..