ובפעם הראשונה אני מרגיש שאני לא מסוגל לעזור. בפעם הראשונה אני מרגיש שאני לא יודע לשאול את השאלות הנכונות. בפעם הראשונה החוסר הוא גדול יותר מאי פעם.

אתמול מילאתי את הלו"ז השבועי. בתקופה האחרונה זו נהייתה משימה יותר קשה, בגלל שאין לי מושג מה לעשות עם עצמי, בגלל שאני לא יודע לעשות את התפקיד מד"ן מרחב בכיף ובמימוש העצמי המירבי כמו שידעתי לעשות לפני שאטמתי את עצמי. העובדה הזאת מפחידה אותי. האם אני אוכל לחזור לזה?

בלו"ז השבועי הוספתי המון דברים בצדדים כגון: "מה יהיה בסופנו?", "לפתוח את הלב מחדש", "נווו, מה קורה איתי?" ו"למלא משבצות ריקות"(הלו"ז בנוי ממשבצות).

המש"קית שלי התקשרה אליי ואמרה לי:"יוני, הגעתי לבסיס וקיבלתי מהמא"ז(מפקד אזור) את הלו"ז שלך והוא לא היה מרוצה מהדברים שכתובים בצדדים, כך לא מגישים לו"ז. אל תעשה זאת יותר.

היה לי טון כועס. התגובה הפנימית שלי הייתה כעס, אבל אמרתי לה:"בסדר, אני לא אעשה זאת".

אך היא שאלה עוד. "אני אמורה להבין מזה משהו?"

"לא, זה סתם דברים שכתבתי", שיקרתי.

באחר הצהריים היא התקשרה שוב, כשהייתי מול הטלוויזיה.

"היי, מה קורה?"

"הכל טוב, מה איתך?"

"בסדר. תקשיב, לגבי הלו"ז, לא הייתי צריכה להיות כ"כ כועסת עלייך. אבל באמת זה קצת מפחיד אותי הדברים שכתבת".

למען האמת, באותו רגע לא הערכתי את מה שהיא אמרה במלוא ההערכה שהגיעה לה, ואמרתי לה:"אל תדאגי, הכל בסדר".

אמרתי את זה באמת, הפעם לא שיקרתי. אני יודע שבסופו של דבר זה יסתדר.

מחר יש ישיבת סגל. אני דוווקא חושב לדבר איתה..להגיד לה הכל. זה עושה לי קצת טוב רק מלחשוב על זה. אני מקווה שזה ירגיש ככה גם מחר.

היא קצת מקובעת, אבל היא מבינה דברים. היא בנאדם טוב. כל אחד הוא בנאדם טוב, השאלה היא כמה הוא מסוגל להיות יותר טוב.

אז..אני רוצה להיות מי שהייתי? בוא נעשה את זה.