מאז הפעם הראשונה שקראתי את "הארי פוטר ומסדר עוף החול", לא הבנתי את הארי פוטר בשום צורה ובשום אופן. אני מאוד אוהב את סדרת הספרים, וכאחד שאוהב להבין את הדמויות שהוא קורא, אחרת הוא מרגיש שהוא פספס משהו, העניין הזה כ"כ עיצבן אותי. הספר כ"כ עיצבן אותי. לא הייתי מסוגל להבין את הדמות- איך היא מרגישה, מה היא עושה ואיך היא יוצאת מזה. אני, כחובב פסיכולוגיה, אוהב להבין כל דמות באופן פסיכולוגי. כל אופן בעצם הוא אופן פסיכולוגי.

והיום, סיימתי את הספר, ושוב כעסתי על שאני לא מסוגל להבין אותו, וכל זה בא בתקופה שאני גם לא ממש מבין אותי, ככה שקיימת עוד יותר חוסר ההבנה.

הגעתי הביתה וישר נכנסתי למיטה, והתחלתי לקרוא את הסוף-הקטע שדמבלדור והארי מדברים במשרדו. קראתי ואז הבנתי. הארי חישל את הלב שלו בגלל שהוא לא ידע להתמודד עם הדברים. וברגע שאתה מחשל את הלב שלך-אתה לא באמת מתחשל, אלא אתה פשוט מונע מעצמך מלהרגיש.

אנחנו בני אדם. תמיד היינו ותמיד נישאר פגיעים ובעלי רגשות(זה אותו הדבר), אלא אם כן הבנאדם עצמו לא מכיר איך זה להיות בעל רגשות.

אקסודוס.

זה מה שאני עשיתי לעצמי, בדיוק שאשת הקשר שממנה הכי פחות ציפיתי שתתנהג באטימות-התנהגה ככה. חישלתי את הלב שלי עד כדי כך שלא יכולתי לבצע ולא הייתי מסוגל לעזור לאנשים.

ההבנה כמובן עזרה, ועכשיו לאט לאט הכל משתפר. עדיין קשה, אבל אני מנסה כמה שאני יכול, ואני כ"כ רוצה. שאני אהיה חזק באמת, ולא חסר רגשות. הייתי כבר כזה, אני מסוגל להיות שוב.

העובדה המעניינת היא שאיש הקשר שממנו סלדתי הכי הרבה- בו טיפלתי הכי טוב. הכל צריך להיות בפורפוציות. אני מסוגל.

 כ"כ רוצה...