היה יום מהפכני. ללא ספק.

קודם כל, קטע שכתבתי בעקבות המשך הדיבורים על פינוי היישוב עמונה

_____________________________________

פורעי חוק או לא?

פורעי חוק או לא, האם זו סיבה להשתמש באלימות נגדם? שוב הם מתנגדים ומרביצים, כלומר, משתמשים באלימות, חייבים להפעיל כוח, אך ורק במידה הנדרשת, ואם לא, אז אין סיבה.

אפשר לפתור את העניין בדיבור. אם נעצור שנייה, ננשום, ונתנהג כמו שהדמוקרטיה אומרת. כמו שהשמאלנים-יפי נפש-אוהבי ערבים-הורסי העם(ואיך שלא קראו לנו) מאמינים. למרצ יש אחלה קמפיין,האמנם?

התקשורת לא אובייקטיבית. אכן, יש מצבים בהם התקשורת מראה רק צד אחד, במקרה שלנו מדברים על האלימות שהשתמשו השוטרים.

מורה אחד אומר:"כתבת בת 18 של העיתון במחנה לא יכולה להתחבר לרגשות של אנשים(מתנחלים ושוטרים) הנמצאים במסע של יומיים.

לא נכון. זה אפשרי. זה הכל תלוי עד כמה אתה פתוח מבחינה רגשית. זה הכל הבנה פנימית, נפשית, רגשית, כבר אמרתי?

______________________________________

ועכשיו לקטע שהתחיל לשנות את היום, שאולי הוציא משהו מהתת מודע, שאולי ניבא את מה שקרה, שאולי.. לא יודע. באמת שלא. אבל...תקראו.

________________________________________

האם זה יכול להיות?

גל? גל? שוב? יותר ממה שזה היה?

האם זה מחזיק אותי מאחורה? האם בגלל זה זה עדיין לא קרה? משהו שנמצא בתת מודע כ"כ הרבה זמן ועדיין לא יצא? היו פעמים שאמרתי לעצמי:"במקום מסויים אני תמיד אוהב אותה". אבל...להישאר נאמן? זה מה שעשיתי? ממש לא נראה לי שזאת התשובה. אבל האם זה ייתכן? ייתכן.

היום אני נוסע לשם, לתפן. הרעיון בעצם התחיל ממנה. היא סיפרה לי על פתיחת תערוכת עיצוב שהיצרה שלה תהיה שם, זה גם מעניין לבוא לראות וגם תפניסטים יהיו שם, אז זו הזדמנות מצויינת לראות אותם. אבל...גל? נההה. אני לא מצפה שיקרה איתה משהו. אבל..כשדיפדפתי היום ביומן והגעתי לתאריך היומולדת שלה-עצרתי המום. נגעתי בדף, עברתי עליו. ואז התחילה המחשבה. האם אני נשאר נאמן לה ולא מתאהב באף אחד אחרת? נהה..לא ייתכן. לא יקרה איתה משהו, זה ברור. אבל להבנה שלי זה חשוב. מעניין. הייתכן? איזה בלבול.

חשבתי על יום שישי, על היציאה למועדון, על השיחה שלי ושל אנטון לגבי בנות. וזה קצת היכה בי. האם אני מוכן? והאם יש קשר לגל?

מעניין. המון בלבול. נראה.

______________________________________

וזה לא הסוף.

הגעתי לכרמיאל, חיכיתי לאטובוס. שם פגשתי את גיו ודיברתי איתו קצת על ענייני בנות, יש לו איזה עניין עם חברה שלו. עזרתי לו.

"אתה מלך", הוא אמר.

הגענו לתפן, הבנאדם הראשון שראיתי זו הייתה היא. מדברת בטלפון, בכלל לא מראה סימן שמחה על בואי, אפילו לא קטן.   הצלחתי איכשהו להגיד לה שלום אחרי זה. ראו שהיא מתחמקת ממני, נבוכה, מיכאל טוען שמה שהיא כן אומרת זה מתוך נימוס ולא רצון להיות בקשר כלשהו איתי. קשה לי להאמין, למה שהיא תיזום שיחות איתי באייסיקיו אם היא לא רוצה? אמנם ביומיום רואים שהיא מתחמקת ומובכת, אז למה היא ממשיכה לדבר איתי באיציק? נראה.

אח"כ הייתה לנו עוד שיחה חצי חטופה, משהו נחמד כזה. היה נחמד.

הסתובבתי בין היצירות, ראיתי אנשים, היה כיף. ראיתי את תמי, המחנכת שלי, כמה אנשים מהשכבה, ואת כל החברים הוותיקים.

רציתי להגיד לה שאהבתי את היצירה שלה. מאוד מתאים לה.

אבל היא קצת התחמקה. או משהו כזה. לא יודע.

למה את מתחמקת?? ממה את מפחדת?

בשלב מסויים בהסתובבות שלי הייתי ליד היצירה שלה, הסתכלתי לכיוון אחד והרגליים הלכו לכיוון אחר, הפלתי את אחד הפרוג'קטורים שכיוונו אור אל היצירה שלה. היא, שכנראה הייתה ליד, התחילה לצעוק קצת בפאניקה תוך כדי שאני ניסיתי לסדר את הפרוג'קטור. נכוויתי מעוצמת החום באצבע. קצת כאב, לונורא.

היא באה ונשכבה ליד הפרוג'קטור. פז, החבר שלה, בא והציב אותו.

היא אמרה משהו שנשמע כמו: "אידיוט". או שאני שמעתי את זה ככה.

נפגעתי. עשיתי עוד סיבוב, לא יכולתי להיות עוד שם, אז יצאתי החוצה. בדרך החוצה היא הסתכלה עליי, הסתכלתי עליה במבט קצת כועס. המשכתי בדרכי החוצה.

התחלתי ללכת לעבר המבנה של הי"בניקים, כדי לראות מה השתנה.

לפתע היא ופז יוצאים והיא אומרת:"יוני?"

"מה?"

"אתה עצבני?"

"למה שאני אהיה עצבני?", אמרתי, בקול די עצבני.

"כי אמרתי כל מיני דברים, הייתי לחוצה".

"מה אמרת?", דרשתי.

"אוי לא, ועוד כל מיני".

"אה,בסדר".

"אתה כועס?"

"לא אני בסדר. קורה".

"אוקי", היא אמרה

"אהבתי את היצירה שלך. מאוד מתאימה לך. גלינה באה לבדוק את הכל?"

"כן", היא ענתה, ונכנסה פנימה.

העבודה שלה היא מצע של דפי שיעורי בית במתמטיקה, גלינה היא המורה למתמטיקה.

סיפרתי לעמית. סיפרתי גם אח"כ למיכאל. מיכאל ואני דיברנו על העניין. סיפרתי לו כל מה שקרה היום.

אני זקוק לזה. אבל..לה? כלומר, אולי נותר רגש. אבל אני לא אעשה צעד. אבל..זו כבר פעמים שנייה שזה מופיע. כלומר, אין לי צורך. האם היא מייצגת משהו?

האם היא משאירה אותי אחורה?

אח"כ, כשנכנסתי בחזרה, היא הייתה שם בשמלה. למה? הרגשתי שפתאום כל הרגשות חוזרים אליה.. כל האהבה, ואפילו יותר חזקה ממה שהיה בהתחלה. רציתי לחבק אותה, לעטוף אותה..רציתי להסתלק משם כמה שיותר מהר.

שאלתי את עומר אם יש לו אוטו. יצאנו משם.

בחוץ, היא..היא הייתה שם. היא הסתכלה עליי. הרגשתי מאושר, הרגשתי שהיא מסתכלת עליי, באחת הפעמים הראשונות-בעניין, ברצון מלא להסתכל עליי.

"אני מצטערת", היא אמרה. הינהנתי בראשי בתגובה. קצת התאכזבתי.

עומר התחיל שוב להתבלבל קצת. היא צחקה ממנו. הרגשתי בתוכי שילוב של כעס וקנאה. נדמה לי שהיא עדיין בחנה אותי מדי פעם, או שהיא בחנה את עומר.

אוף...אם זה באמת חוזר, זה יותר גדול מאי פעם. עם כל אירועי היום, עם הספר, מסע הנשמות,המדבר על גילגולי הנשמה בין החיים, על הנפש התאומה, עם הארי פוטר והנסיך חצוי הדם, כל מה שקורה שם, ספר ההתבגרות האולטימטיבי, עם העניין שתמיד מעסיק אותי-אהבה.