במסיבת הגיוס ביום שישי בערב ראו אור בוקע מחלון ומהחלון ראו דגל ירוק-שחור, כמו של הפלוגות שנמצאו בגולן.

והיום, זה היה יום ירוק שחור. ירוק-טבעי, שחור-כלום. ריקנות.

השמש נראתה מבעד למסך עננים שהתפשט על כל השמיים. אפשר היה להסתכל עליה ישירות בגלל מסך העננים.

כה גדולה,כה מרהיבה ביופיה.

וגם בדרך חזרה. היא הישירה אליי מבט.

ועכשיו..לפוסט שנכתב טיפין טיפין לפני הרבה זמן, והיום הושלם סופית. הנה.

גאולה-פוסט גאלה(כוחה של המוזיקה)

אתמול, בפעם הראשונה בחיי, הייתי במועדון ריקודים. היה כיף כ"כ. 4 שעות של ריקודים, דיבורים, שתייה והתבוננות. היה כיף!

הרעיון התחיל מזה שבעצם רציתי לרקוד כמו שהרבה זמן לא עשיתי. מאז הלכו כמה פעמים אבל אני לא. אתמול הלכנו לגאלה, מועדון בקריות. למען האמת, חשבתי שאני אעמוד בצד, לא אהנה ולא ארקוד בגלל הבלבול לגבי גל. אבל  מאוד ציפיתי ללכת למועדון, לא רציתי שזה יתפספס. אז במקלחת באותו ערב אמרתי לעצמי:"אני רוצה להנות הלילה". שרתי לעצמי שירים, פתחתי את הלב עם תקווה מחודשת. הייתה תכנית בערוץ 2 על התאהבות. כל השאלות המסקרנות: איך מתאהבים? איך יודעים שזה זה? איך האהבה נשמרת? פתח לי את הלב עוד לשמוע אנשים מדברים על אהבתם.

ואז, בעייפות מסויימת, יצאתי ב-23:15 מהבית(יחסית מאוחר) לאסוף את אנטון ואילן. אח"כ נסענו אל שי וראינו את סושי שם. הוא אמר ששי בדרך החוצה.

שי הודיע לי בטלפון שהוא יביא חולצה של רוקרים, משהו מהסוג שכתוב עליו: Megadeath, או כל שם של להקת רוק אחרת.

הוא הציע גם לי.

"לא, תודה, אני לא רוצה".

נסענו אחרי סושי, כי הוא ידע איפה זה. אחרי בערך שעה של נסיעה הגענו לשם מבחוץ. זה נראה כמו מחסן גדול וישן אך המוזיקה נשמעה והאורות ביצבצו קצת כלפי חוץ. היה תור, לא גדול, אך עדיין תור. עמדנו שם.

אנטון הלך לדבר עם חברים שלו ואנחנו המשכנו בלעדיו בינתיים.

"למה אנחנו לא עומדים בתור?"

"עוד מעט יכניסו אותנו"

בסוף רובנו הגענו עם חולצות רוק. שי, אנטון, סושי והחברים של אנטון. אילן ואני לא. אחרי כמה דקות שי אמר לי "בוא" ופשוט נתנו לנו להיכנס לפני כל התור.

"מה? למה הכניסו אותנו כ"כ בקלות?"

"הם ראו רוקרים שרוצים להיכנס, והכניסו אותנו"

"או...אוקי"

נכנסו. שילמנו כניסה והראינו תעודת זהות. כמובן שעברנו גם בדיקה בטחונית. בהמשך הייתה הכניסה לחדרי המוזיקה עצמם. בצידי המעבר ישבו גבר ואישה. הגבר אמר כל הזמן: "זיפו..זיפו", ולי אין מושג על מה הוא דיבר. בסוף הוא אמר לי:"תן לי לחתום על היד שלך". הפשלתי את שרוולי והושטתי את כף ידי, והוא הצמיד את החותמת לכמה שניות ועזב. הכתובת "גאלה" עם מסגרת מרועבת הופיעה שם. בסוף מסתבר שיש שני חדרים, שמחיצה מפרידה ביניהם. שתי ברים ומקומות ישיבה בקצוות ומעל רחבות הריקודים. כשנכנסתי ראיתי מה זה מועדון, כמו בכל הסרטים והסדרות. אנשים רוקדים עד האינסוף.

בחדר אחד הייתה מוזיקת מטאל ורוק כבד, ובחדר שני הייתה מוזיקה יותר מגוונת- פופ, רוק והיפ-הופ ישראלי ולועזי, וגם טראנסים מדי פעם.

היה כיף מאוד. אחלה מוזיקה. היה כ"כ כיף לרקוד. הרגשתי את השפעת המוזיקה כמו שהיא אף פעם לא השפיעה עליי. היא רוקנה אותי מכל רגש- השאירה את הבלבול שגל הביאה מאחורה, והביאה רגש אחר, רגש חדש, רגש שפשוט זורם עם המוזיקה ומדגיש את מי שאני, מה שאני מאמין בו, איך הגעתי להיות פה. משהו חדש, משהו מדהים.

הערב המשיך להוית מדהים. אחלה מוזיקה. אחלה ריקודים. כיף.

היה רגע שעליתי למעלה, קצת לנוח ולהתבונן באנשים הרוקדים. במידה מסויימת זה היה חיפוש אחרי מישהי.

כל הערב לא ראיתי אף אחת שמשכה את עיני ליותר מכמה שניות, עד אז.

ראיתי נערה עם שיער בלונדיני, גופיה שחורה וחזייה נראית ומכנסי ג'ינס קצרים מאוד. התסכלתי עליה רוקדת. היא לא רקדה בצורה מוגזמת, כמו שהרבה עשו, אך גם לא בצורה מופנמת, כמו שכמה עשו. היא פשוט רקדה טבעי, בנינוחות, בשקט, ביופי. מדי פעם נדמה לי שהיא הסתכלה לעברי, ואני לא הסטתי את מבטי. היא הסתכלה לכמה שניות, רוקדת תוך כדי, ואז החזירה את מבטה למטה. זה קרה כמה פעמים.

מעבר לזה- לא קרה כלום. רק ההרגשה שאני רוצה לחזור למועדון הייתה כשעזבתי. התסכלתי מתי פעם על הכתובת "גאלה" על כף ידי. זה הזכיר לי את הארי ופורפסור אומברידג',. קוראי הארי פוטר יבינו(=

גאלה. יש בתוך המילה הזאת "גל" וגם "אלה", ואם מוסיפים ו בין הא' לל' אתה מקבל גאולה. (=

יצאתי משם בסביבות 4:00. היה קצת קשה להוריד את אנטון מרחבת הריקודים, ואני הייתי נשאר בעצמי, אך למחרת הייתי צריך לקום מוקדם, למחרת נסענו לסבא וסבתא.

הגעתי ב- 5:15 בבוקר הביתה, הנהיגה הייתה קצת קשה, אבל עברתי. מאוד חשוב להישאר רענן, ואם לא- תתרענן/ני.

קמתי ביום שבת בסביבות 9:30-10:00, הרגשתי קצת עייף, אך יכולתי לקום. אחרי שעה בערך התחלנו לנסוע לכיוון אשקלון.

היה יום נהדר. נסענו אחרי המקורות שלנו. מתברר שאח של סבא של סבא שלי היה בעלייה הראשונה לארץ, ועזר להקים את ראשון לציון. הוא גם ידע ליצור בירה בריאה. קראו לו ברוך פפירמייסטר. אחיו, אהרון פפירמייסטר, היה סבא של סבא שלי, כלומר, סבא רבא של אבא שלי, סבא רבא-רבא שלי. לאהרון היו 11 בנים, לאחד מהם קראו דוב. דוב הוא אבא של סבא שלי, סבא של אבא שלי, סבא רבא שלי. אבא שלי קרוי על שמו.

לברוך ואהרון פפירמייסטר היה סכסוך עם הברטים, משהו שקשור להעסקת ערבים, ולכן הם מכרו חלק מהשטחים שלהם בארץ ועזבו את המקום. הם חזרו לגור עם בניו של אהרון בארה"ב. את כל זה גילינו במוזיאון הציונות בראשל"צ. אז..יש לנו היסטוריה משפחתית יפה. סבא שלי, שכיום בסוף שנות ה-80 שלו, היה בצבא הבריטי, כמו סבא שלי מצד אמא שלי.

הגענו לסבא וסבתא שלי. אח שלי, שגר בירושלים, הצטרף אלינו בראשל"צ. הדבר הראשון שסבתא שלי אמרה לו:"טוב שנזכרת לבוא לבקר".

הוא נמצא בין הפטיש לסדן. בין אמא שלו לסבתא שלו. לפרטים לגבי היחסים בין אמא שלי לסבתא שלי- קראו פוסט זה .

היה לי כ"כ קשה לסרב למאכלים של סבתא, הייתי מלא, אבל לחוות את הפרצוף המאוכזב והמריר על פניה זה היה נוראי. היא כועסת, והיא לא מעמידה פנים.

בדרך חזרה דיברנו על המון דברים. על עודד(אח שלי), על סבתא, על אמא. בסוף הגענו לפרשת דרכים חשובה, אך האטימות של הוריי ואחי התגלתה. אמא שלי ואח שלי בעיקר התנגדו, אבל אבא שלי שתק. הוא במקצת מסוכל להבין. ה"מבוגרים" בונים חומה מסביב אלו שמתנגדים אליהם, כדי שהם ישמרו על מה הם מאמינים.

הם מאמינים באלימות, בתקיפה.

ואני? אני רק מתגונן במצבים קיצוניים. מצב קיצוני- זה שמישהו לא שופט אותי נכונה ומנסה להפעיל זאת נגדי. מבחינתם- זה כל מצב שגורם להם להיראות "חלשים", משהו שפורץ להם במקצת את החומה. אין חולשה בבכי, אין חולשה בבלבול. אין חולשה בוויתור, בשיתוף פעולה עם בנאדם עויין במקצת, עד שהוא חוצה את גבול הטעם הטוב. אני לא יודע עד כמה אני מאמין בהם. הם מסוגלים-אבל הם מאוד אטומים.

הם רוצים לחיות בכיף, בטוב, ללא כאב, אבל הם בנו חומה גדולה ומופרדת כדי שיוכלו להישאר בשלהם.

ואני? אני עושה בדיוק את אותו הדבר, וזה היופי. אני מאמין באהבה, בקבלה ובסליחה. אני מאמין בפתיחות אין סופית. הם מאמינים באשמה, בנקמה, בטימטום כסיבה, ואני מאמין בסיבתיות. שלכל דבר יש סיבה, והיא לא מטומטמת. הם מאמינים שאם מישהו מסכן להם את מקום עבודתם הם צריכים לקום להורגו, הם מאמינים שבנאדם שנהג במכונית ולא התחשב בחוקי התנועה וכתוצאה מכך היה מעורב בתאונת דרכים שבו הוא נהרג וגם כמה אנשים במכונית השנייה, הוא אינו בנאדם שראוי לסליחה. וזו מהות הוויכוח בינינו. זה למה הם חושבים שאני מתנגד ואני יודע שהם אטומים.

ביום שבת, אתמול, כמה שבועות אחרי אותה שבת, הם ניסו באמת לבוא לקראתי, עד הסוף, לא כמו שהם ניסו בהסקת מסקנות או זריקת עובדות לאוויר. הם דיברו איתו, נפתחו. ושמחתי על זה, והוכחתי להם, והם יכולים להתחיל להבין.

הפוסט הזה הושלם אחרי זמן מה.

יומטוב(=

יוני.