אתמול, אחרי ההפקות של התיאטרון, הגעתי הביתה, הייתי על המחשב, ואז נכנסתי להתקלח, התלבשתי, והלכנו כל המשפחה למסעדה לכבוד יום הולדתה של אמי, שחל היום.

הלכנו למסעדה בעכו, מסעדת דגים הנקראת "אורי בורי". איני אוהב דגים, כלומר, אף פעם לא טעמתי דגים, חוץ מדג מלוח, שגם את זה לא אהבתי יותר מדי, אך ביררנו שבמסעדה זו יש גם מנות צמחוניות. וול, אינני צמחוני, כמו שנאמר למעלה, איני אוהב דגים, אך זה מה שהיה לאכול זולת לדגים.

ובכן, במצברוח טוב התחלנו לנסוע, אחרי שאמרתי להוריי שבדרך חזרה יורידו אותי במעלות, אצל חברים, לכבוד מסיבת גיוס של שלושה מחבריי. רגע, המ, יש בעיה בחיבור באינטרנט. או, הנה, הכל בסדר.

כתבתי ברכה לאמא. נחמדה, מזכירה נעימים, וגם משעשעת. מצחיקה קצת.

ובדרך לשם, כהרגלה של משפחתי, מתייחסים להרבה דברים בצחוק. מדובר היה בדברים קלילים, אך למען האמת, נמאס לי, כי הם מתחילים להתייחס להכל בצחוק. הם מאוד אטומים בדעותיהם, חושבים רק על צד אחד של המקרה.

גבר עם אישתו ושלושת ילדיו באוטו ניסה לעקוף משאית, אך לא שם לב לאוטו שבא ממול במהירות גבוהה. כתוצאה מכך- שלושת ילדיו, אשתו והוא נפטרו.

אותה משפחה גרה בחולון. קראו בית ספר על שמו. אמי בתגובה:"קראו בית ספר על שמו? על זה שהוא הרג את משפחתו?"

ככה היא תופסת את זה. בני אדם עושים טעויות בחיים. לא מגיעה להם סליחה?  הוא בטוח, בלי שום ספק, מצטער על מה שקרה. אין אנו ראויים לרחמים?

וככה גם אחי האמצעי. אבי לא מגיב. ואחי הגדול גר בירושלים, רחוק מהסצינות היומיומיות הללו.

הם אינם מאמין במה שמרכיב את העולם-צדק, אהבה, שלום, שוויון, דמוקרטיה. אמי אומרת שאין צדק בעולם. ומי קובע אם יש צדק או לא? אנחנו, המרכיבים את העולם. אז אם היא אומרת שאין- בטח אין, והיא גם מקיימת את זה וגם סובלת מזה בו זמנית. ואפילו בקושי יודעת.

ונמאס לי מהאטימות. נמאס לי שהם מדברים עליי בגוף שלישי כשאני בנוכוחותם. נמאס לי שהם מתנהגים אליי כאל ילד קטן שאני לא מראה סימני שמחה וצחוק. נמאס לי שההורים שלי דוחקים אותי, לוחצים אותי ומתנהגים אליי ככפוי טובה בגלל שאין לי חשק וכוח לעזור במשהו. הם אינם נותנים לדברים, הם דוחפים, לוחצים.

ומעל לכל, לא תמיד יש לי כוח לדבר איתם על זה. אחרי שהם מפעילים את כל הלחץ שלהם, הם מצפים שאגיד להם מה קורה איתי?

תתנו לדברים להיות. תניחו לדברים לפעמים. אל תהיו לחוצים.

וזה יכול לצאת בפרץ. השאלה היא אם אני אהיה מסוגל, איך אני ארגיש, איך זה יצא, ואיך הם יקלטו את זה, אם בכלל.

לא קראתי את הברכה שכתבתי לה. נתתי לאבי שיקרא, הוא היה המום במידה מסויימת, ואמי סירבה שיקרא אותה.

בדרך חזרה, כולם שיכורים במעט מהיין ששתו, חוץ ממני, איני אוהב יין, ושלא נדבר על אבא שלי שמושפע בקלות מאלכוהול, ונהג. ראו איך הוא לוקח את הסיבובים מהר, נוהג מהר מהרגיל. ואני, במקום מסויים, אומר לעצמי, "בבקשה, תאונה קטנה, רק שאני לא אהיה פה".

כולם שיכורים וצוחקים מסביבי, ואני שותק, מנסה להירדם קצת. במהלך הארוחה הם צחקו על הכל, גם על העובדה שאיני אוהב דגים. ושוב, נמאס לי כבר. אמא שלי שתקה יותר מהרגע שראתה שאני עצוב. היא יותר מבינה מבחינה רגשית, וכתוצאה מכך פועלת על פי יצרים של עצבנות, נקמנות.

כשהגענו לסביבות מעלות אחי אמר:"רגע, צריך להוריד את יוני במעלות אצל חברים שלו"

"לא", אמרתי "אני עייף, אין לי כוח".

ונסענו הביתה.

כן, לא יכולתי לשאת להיות עכשיו עם חברים. לא ראיתי איך אני אשמח, ואנשים יתחילו לשאול שאלות. בתחילת הערב שמחתי לאפטר פרטי האישי שלי, אבל בסופו כבר רציתי לישון, להיעלם.

הגעתי הביתה, סגרתי את הפלאפון למקרה שירצו לדעת מה קורה איתי. לא היה לי כוח הערב.

מנסה לישון. העיניים כואבות שאני מנסה לעצום אותן. קורא קצת על טיבם של ההוביטים, מזכיר לעצמי שלהיות צנוע אין זה מובן מאליו. בקושי מסוגל לקלוט משהו, והולך לישון. מתעורר ב-6. ממש כמו לצבא. מנסה לחזור לישון, לא מצליח. לוקח את הספר, מנסה לקרוא. שומע רוח שורקת בחוץ. רוח שרבית, חושב לעצמי. אך להפתעתי שומע טיפות גשם. קם, מסתכל מהחלון, ורואה, וואלה, גשם. אחרי החום של אתמול, הופתעתי. סוף החורף, מזג האוויר הפכפך. עוד מעט האביב. עונה נפלאה. פסח, אביב, ל"ג בעומר, תקופה נהדרת. אולי איתה תבוא גאולה והתחלה מחדש. אולי הלב שלי יהיה חזק שוב.

מנסה עוד קצת לישון, קורא עוד קצת, והנה, אני פה.

ניסיתי לדבר אתמול על סהר. פיספסנו אחד את השנייה, היום, אולי.