שומע מוזיקה בחדרי. מרגיש על סף ייאוש אך יודע שאני על סף גאולה, אם לא כבר שם.

נדמה לי שאני שומע דפיקות בדלת, לרגע בטוח אני שלא שמעתי, אך שנייה אחרי שומע אותן יותר חזקות. עוצר את המוזיקה, פותח את הדלת.

אבא שלי עמד בפתח, ונכנס.

"יוני, אתה לא כעסת עלינו אתמול באיזשהו מובן? שאיחרנו להביא אותך לחברים שלך?"

"לא,לא,לא כעסתי בגלל זה".

"נדמה לאמא ולי שאתה כועס".

"לא,אני לא".

"ולא בגלל שום דבר אחר?"

"לא".

ובכן, מה שאמרתי היה נכון ברובו, כי אתמול לא היה לי כעס כלפיהם משום דבר חדש-ולגבי הדברים הרגילים לא יכולתי להתייחס אז. באותו רגע שאבא שלי דיבר איתי, היום, יכולתי, אך הרגשתי שאין צורך, לא כרגע.

"תדבר עם אמא, היא חושבת שאתה כועס".

הלכתי אליה. פחדתי קצת שמא היא תהיה עם דמעות בעיניים.

"אמא, אני לא כועס לגבי כלום".

"אז למה לא באת להגיד מזל טוב היום? וגם אתמול לא? כל הדברים שאנחנו עושים בשבילך, נראה כאילו אתה לוקח את זה כמובן מאליו"

בין כל הדיבורים הרמים של אימי ניסיתי להכניס מילה, אך לא הצלחתי. מה שכן הצלחתי להוציא היה:

"זה לא נכון שאני לוקח את הדברים כמובנים מאליהם".

"ולמה לא קראת את הברכה אתמול? למה התעלמת ממני לגמרי?"

לא התעלמתי ממנה לגמרי. לא ייחסתי לאף אחד תשומת לב מיוחדת, וגם לא התעלמתי מאף אחד, גם לא ממנה.

"לא התעלמתי ממך. ופשוט לא היה לי מצברוח".

"פעם הבאה שאין לך מצברוח, אני מעדיפה שתקרא או תגיד מזל טוב באופן מלאכותי".

"סלחי לי, אבל אני לא עושה שומדבר באופן מלאכותי, את הברכה לא הייתי קורא בשום דרך טובה שהיא"

"שיגיע היומולדת שלך, אני אעשה לך את אותו הדבר. אתעלם ממך לגמרי ולא אאחל לך מזל טוב.

בכלמקרה, תחשוב על מה שאמרתי לגבי המלאכותיות, לגבי לכבוש את מצב הרוח שלך".

"אני לא אכבוש את מצב הרוח שלי כשאני עצוב, גם לא במקרה כזה".

"תחשוב על זה".

"את לא רוצה לשמוע את תשובתי?"

"לא"

כל זה בצעקות רמות. הלכתי בחזרה לחדרי, פתחתי את הדלת, נעמדתי איתה שנייה פתוחה, ואז בא אליי יצר פתאומי וטרקתי אותה, הציור שעמד על מדף הארונית שלי נפל והזכוכית שמסגרה אותו נשברה. הרמתי אותו ושמתי את הזכוכית לידו.

התיישבתי על הכסא, והדלקתי את המוזיקה. אני שמרתי על צלם אנוש.

אני כן כבשתי את מצברוח שלי, זו שאת שלא רואה את זה. האמונה שלה עיוורת, ושל כל משפחתי גם. היא לא מקשיבה לי. אומרת משהו ולא איכפת לה מהתשובות. זאת התנערות מאחריות. לדעתי אני אגיד בהמשך לאבא שלי על מה אני כן כועס- על איך שהם מתנהגים אליי. ואינני רוצה שהוא יעביר את זה לאמי, אני לא רוצה שהוא יהיה השליח. שהיא תבוא ותשאל.

האם נופצו האשלות? או מתחילות להתנפץ?