יום גדוש אירועים ומחשבות. בהחלט אפשר להגיד שטוב לי בסופו, שהנני שמח, דברים רבים הטרידו אותי היום, אך בסופו הגיעה אליי הבנה.

קמתי בבוקר, בידיעה שהיום יש לי פעילות מיוחדת בביצפר-מדברים מהשטח. באים נציגים מחיילות שונים ומדברים על התפקיד שלהם ועל המסלול שהם עברו.

קיוויתי שאצליח לעלות על האוטובוס העמוס של יום ראשון(שנעשה עמוס לאורך כל השבוע), ועל כן, תכננתי להידחף בין המון החיילים הזועם בכניסה לאוטובוס, וכן כך עשיתי. פגשתי את ריטה בתחנה בכפר, שהייתה אצל גיא. אותה היכרתי מהחבר'ה האורטניקים, והיא וגיא חברים. היא משרתת בחיל התקשוב, קרוב לאיפה שאני משרת.

הגעתי לתחנה המרכזית בחצור. המשטרה הצבאית של יום ראשון נעדרה, שבמידה מסויימת הייתה זו ברכה, למרות שהייתי תקני כמו שד, אך נעליי, שצחצחתי אותן ערב לפני, התלכלכו באבק כנראה שהגיע אליהן מחלון חדר הכביסה. זה אחרי שמעט התעצבנתי ותהיתי איך הן התלכלכו.

בתחנה, לפי מה שהמש"קית שלי אמרה לי, הייתי אמור לחכות לאותם חיילים שבאים להרצות. הגיעה לה השעה 9, והם לא הגיעו, התקשרתי למש"קית, חיכיתי עוד קצת, הגיעה השעה 9:30, עדיין אין הם שם, וכל הזמן שם לב אני בקפדנות לאנשים הנכנסים לתחנה. המון חיילים עוברים שם ביום ראשון, אך שיר, המש"קית, אמרה שאני אוכל לזהות אותן והם אותי. התקשרתי שוב לשיר, אמרתי לה שהם עדיין לא הגיעו, העלתי את האפשרות שאולי הם כבר בבית ספר. התקשרתי לרותי, אשת הקשר, היא לא יכלה להיות היום בביצפר בגלל שבעלה עבר תאונה, אז התקשרתי לשרה, אחת המחנכות של כיתות י"ב, והיא אמרה שאכן, החיילים שם.

התקשרתי לשיר, הודעתי לה שהחיילים אכן היו שם. ואז, התחלתי ללכת במהירות לכיוון בית ספר, לא חיכיתי לאוטובוס הפנימי מכיוון שאז הייתי מגיע באיחור. הלכתי מהר, התחיל לרדת גשם. סוג של היפותרמיה יכולה הייתה להיווצר, הזעתי וגם הייתי רטוב מהגשם. הגעתי לביצפר בסביבות השעה 10:00, בדיוק בשעה שהפעילות הייתה אמורה להתחיל. אחרי ששמתי את התיק בחדר המורים עקבתי אחרי שרה לחדר הכינוסים.

הפעילות עצמה הלכה בסדר. התלמידים קצת עשו רעש והפריעו, וחבל, והחיילים המרצים פשוט הסבירו על החיילות ועל התפקידים ועל תנאי הקבלה, מה שגם אני הייתי יכול להסביר, ופחות על סיפורים האישי, וחבל גם. עמד על הציפיות המינימליות.

את כל שאר הזמן העברתי בדיבור עם אנשים, ג'אנה למשל, שדלוקה על מישהו מי"ב ורצתה שאשיג עליו פרטים. אין לי מושג מיהו, אך הסתכלתי ברשימות ורשמתי לה את שמו המלא ובאיזו כיתה הוא. היא כנראה הולכת לחזרות להופעה שלו מחר(הלוא הוא גיטריסט) ונראה מה יקרה עם זה.

מה שעוד עשיתי, שהיה מאוד חשוב מבחינתי, זה שהתחלתי לחשוב על המשכי כמד"ן, האם אני רוצה ויכול להמשיך להיות מד"ן. מה שעשיתי, מכיוון שלהתמקד במצב העכשווי לא עזר לי, שיחזרתי את כל מה שעבר עליי מאז היותי מד"ן. את העובדה שהדבר הראשון שקרה לי שהגעתי למרחב זו ירידת מוטיבציה מטורפת שבאה בעקבות המשפט "אם מישהו לא יהיה תקני-הוא יעוף מפה", והעובדה שבחודש הראשון כל מה שעשינו זה לבוא שעה לבסיס וללכת, ונכון, אנחנו לא ניצלנו את הזמן למה שהיינו לכאורה אמורים לעשות(להתמקצע בחומרים שהמד"ן מעביר) ומצד שני גם לא קידמו אותנו בכניסה למסגרות.

וכשנכנסתי, הרגשתי מצויין, ובאותו יום, המא"ז שלי האשים אותי שהאוטובוס היה מלא בחיילים ולא יכולתי לעלות עליו והאוטובוס הבא אחריו איחר. אבל נכנסתי למסגרת הראשונה, והמוטיבציה חזרה.

ואח"כ, הממ..קצת עניינים של כעס על העולם, אכזבה, שוב קצת חוסר רצון, וחוסר הבנה ביני לבין אנשים, אבט"שים, מצב קצת תקוע, וגם אותה הפעם שיצאתי מוקדם ממסגרת, כי לא היה זה יום שהייתי אמור להיות בה, ולא הייתי מגולח גם. הערת משמעת ראשונה.

ועליה-משפט. ידעתי שזה נובע מיחס הקצינים אליי, אך גם אני לא הייתי בסדר. אבל זה פשוט היה טבעי בנסיבות. רבתי עם משפחתי בנוגע לנושא, והתכוננתי נפשית לאותו משפט. היה קצת קשה, אך באותו היום הייתי רגוע, וכשנכנסתי למשפט עצמו הייתי קצת לחוץ ומבולבל ומעל לכל-עצוב. כשהקראתי את עיקרון כבוד האדם מרוח צה"ל, המח"ז שלי החליט שאני סתם מנפנף בערכים ואין לי מושג מה אני מדבר.

ואחרי זה, תקופה טובה יותר, פורה יותר. אבל עדיין דברים מטרידים בבית. מצברוח בכלליות. ואז..תלונה במשטרה צבאית. תספורת וגילוח. משפט. 14 יום ריתוק. מקבל עליי את העונש, הגיע לי, ורציתי גם ניקוי ראש.

הריתוק? בתחילתו היה בסדר, האמצע היה נוראי, והסוף גם, ועוד התחיל הוויכוח עם סהר. הייתי צריך את זה. זה עשה לי טוב וידעתי שיהיה בסדר. ידעתי שסהר תקבל.

אז מה? חוסר היכולת לעשות את התפקיד מצד אחד מאכזבת אותי, אך מצד שני מה שמתאים לי זה הכי טוב. אם אני עושה את  התפקיד אני עושה אותו עד הסוף- ואם איני מסוגל, אז לא אעשה אותו בכלל.

וככה עבר לו הזמן עד 13:55. הספקתי עוד לדבר עם אנשים מדי פעם, ואפילו למצוא את עגור(איפה שסהר גרה!) במפה שליד חדר המורים. אולי עוד יצא לי לשים פעמיי שמה. (=

נוסע הביתה. קצת כאב ראש. ביקשתי בחנות המוזיקה-דיוידי ושלל דברים אחרים לשמור לי את הארי פוטר וגביע האש כשהוא יגיע. שוב הדיסק של סיימון וובה לא נמצא באמתחתם.

ישנתי באוטובוס. התעוררתי בכרמיאל וירדתי. הייתי עייף. העברתי 40 דקות שמה בהסתובבויות סרק נחמדות.

הגעתי הביתה ב-16:30. אמא הייתה בבית, היא לא מדברת איתי עקב מה שקרה אתמול. היא הייתה למעלה, שמעתי את קולה של ורדה רזיאל ז'קונט(המגניבה) בוקע מן הרדיו למעלה. הייתי עייף. נכנסתי לחדר, הלכתי לישון.

קמתי ב19:50. עד כמה שזה העציב אותי, אין לכם מושג. למה? בגלל שבד"כ אנחנו אוכלים ארוחת ערב בסביבות השעה הזאת, פלוס מינוס. והעובדה שלא העירו אותי..איפה היה אח שלי? לא בבית. ואמא שלי לא העירה אותי, ולא הכינה ארוחת ערב. וזה העציב אותי מאוד. הלכתי למטבח, אכלתי פרוסת נקניק, ועליתי למחשב.

דיברתי קצת עם אנשים, עשיתי סבב אתרים ובלוגים. סהר רצתה שאתקשר אליה. אמרתי עוד מעט. אחרי כמה זמן ירדתי.

דיברתי איתה. איזה מלווה בנשק שליווה אותם בטיול של חוג סיור התאבד, וזה נגע לה, בגלל שהיא מפחדת, כ"כ הרבה מזה נמצא סביבה, כ"כ הרבה כאב, ורצון למות. היא פוחדת, ובצדק.

הרגעתי אותה, דיברתי איתה. "לכל בעיה יש פיתרון".

דיברנו על היועצת בבית ספר שלה, איך היא מטפלת בדברים. לא יועצת משהו. דיברנו על הורים, שלה, של אחרים, שלי קצת. עוד לא הספקתי לספר לה מה נעצב ליבי.

באמצע שיחתנו היא אמרה לי:"הוא התקשר, הרבה זמן לא דיברתי איתו, אדבר איתך עוד מעט".

הייתי מאוד מופתע ולא מוכן לעובדה שהיא הולכת לסיים את שיחתנו, אף זמנית. "ביי", היא אמרה לי והחזרתי לה אחד.

מופתע, כועס, מאוכזב. זה נראה לה הגיוני.

הייתי קצת על המחשב, שיחקתי בהארי פוטר וחדר הסודות, ואז ירדתי, והתקשרתי אליה. תפוס. התעקשתי, התקשרתי שוב.

"יוני, אני אדבר איתך עוד מעט"

"סהר..זה נראה לך הגיוני?"

"מה?"

"שאת ככה מנתקת את שיחתנו באמצע בגלל שהוא התקשר. אז מה אם לא דיברת איתו מלא זמן? הוא יכול לחכות".

"הוא היה נעלב אם לא הייתי עונה לו".

"זה לא אומר שזה נכון, אין לו ממה להיעלב, ואת יודעת את זה. אני הקשבתי לך ועזרתי לך, ווואלה, גם לי היה על מה לדבר, מה לשפוך. ואת עשית את מה שעשית".

"אני מצטערת".

כמה שניות שקט. "בסדר, אני הולך להתקלח, נדבר מחר".

לא רציתי להלחיץ אותה, באמת שלא. אלוהים יודע שיש עליה מספיק לחץ. אבל וואלה, אם אני מסוגל להבין, והיא מסוגלת להבין, אז בטח גם הוא. לא צריך להיעלב אם בנאדם לא יכול לענות לך לטלפון כרגע. ולא צריך לוותר אם בנאדם לא מבין את זה.

ואז..במקלחת, שחשבתי על זה, הגיעה אליי מכת ההבנה.

בין מלאכותיות לאמת.

להיות מד"ן עד הסוף, או לא.

לוותר לאנשים ולהיות קצת מזוייף, או לא.

כמו שהוריי עושים עם אח של אבא שלי ומשפחתו, וסבתא שלי. מלאכותיות. אח של אבא שלי לעומת זאת, מראה את האמת.

הדרך שבה אמא שלי רצתה שאני אקרא את הברכה.

אפשר להיות אמיתי, להגיד את האמת, ולהיות גם מנומס ומאופק באותו זמן. זה לא בשמיים. שילוב.

ואז הבנתי את כל מה שעסקתי בו. אם אני אהיה מד"ן עד הסוף, אתעלם מהבעיות בבית. ואם אהיה מרוכז בבעיות בבית, לא אהיה מסוגל להיות מד"ן עד הסוף. על שתי החתונות האלו איני מסוגל לרקוד. אין זו בושה, כלל וכלל לא, למרות שאוותר על התפקיד המד"ן באכזבה קלה, אך יודע שאני שלטפל בעניינים הפרטיים בבית-גם זה חשוב. מעדיף אני לעסוק בתפקיד יותר פשוט- ושבבית יהיה סבבה, ובכל תפקיד אהיה מסוגל להנות, אם רק ארצה.

אז זהו זה. עכשיו יש לי סיבה, עכשיו הבנתי אותה. עכשיו יודע אני מה אני רוצה לעשות.

ובעניין אחר, שי התגייס היום. עוד בתחילת היום גמרתי אומר בליבי לא להתקשר אליו היום, אלא רק בסופ"ש, שיתאקלם לו במסגרת הצבאית לבד בשבוע הראשון, זה טוב. הוא התגייס לשריון.

לילה טוב.

יוני.  

נ.ב.-הנה אותה תמונה. אין לי סיבה להתאפק. נכון שהיא מקסימה?