קרה לכם פעם, שהרגשתם בסדר, שאתם נהנים מהדברים שאתם עושים, אבל חוצמזה, אין לכם מושג מה נסגר?

אין לכם מושג מה נסגר איתכם כרגע? לאן אתם הולכים, מה אתם רוצים, איפה אתם?

מוזר. הרגשה פתאומית.

אתמול היה יום די הפכפך. נסעתי לקריית שמונה להעביר שיעור, ובסופו של דבר היה איזה קצר בתקשורת על העובדה שהשיעור נדחה ואני לא קיבלתי הודעה על זה, למרות שהיו אמורים להעביר לי.

אבל היה כיף לנסוע. שמעתי מוזיקה בדרך לשם. הרבה שירים טובים. הבנתי עד כמה אני תופס דברים כמובן מאליו שהמון אנשים לא תופסים אותם כמובן מאליו.

הצדק שם פעמיו בעולם. מחבל התחרט על השתתפות בפיגוע שנייה לפני שנתפס, וכנראה בגלל זה הוא נתפס, ועידת הליגה הערבית שולחת מכתבים לחמאס לחדול מפעילותה העויינת ולהיכנס למשא ומתן עם ישראל- אם היא רוצה שלום ומדינה.

חזרתי לחצור. הייתה איזו פעילות למורים בבית ספר והתלמידים הלכו הביתה מוקדם, כך שלא היה מה לעשות שם, ובמכינה קדם צבאית לא יהיו חניכים עד אחרי פסח, כך שאין מה להיות שם, אז הספקתי לאוטובוס של 14:00 הביתה.

אף אחד לא היה בבית. כאב לי הראש מאוד. ראיתי קצת טלוויזיה, הייתי קצת על המחשב.

אחי ואני התחלנו להכין ארוחת ערב. בחיפושיי אחר פיתה- מצאתי טבעת במקפיא. טבעת של אמי. שמתי אותה בצד.

אמא שלי הגיעה. הבאתי לה את הטבעת. היא הביאה ציור חדש הביתה. ציור נחמד.

אכלנו.

בערב דיברתי עם סהר, מישהו שליווה אותם בנשק בטיול של חוג"ס התאבד, ומסתבר שהוא גם היה המדריך של עמית.

גם המון זמן לא יצא לדבר עם עמית. מאוד עמוסה. קצת התרחקנו. משלימים פערים קצת. היא הייתה מאוד רחוקה ממני, אני הייתי מאוד רחוק ממנה.

וכששמעתי מוזיקה, מוקדם יותר באותו היום, שחשבתי מה יהיה עם מישהי, האם אני אמצא אותה, למה אני מחכה, התחיל השיר האחרון באמפי, השיר שלה-הקול שלה. היא? זה צריך לקרות? מעניין.

אז אמא שלי ואני בסדר, מדברים.

היום דיברנו קצת על העניינים בבוקר. היה בהחלט מעניין. היה טוב. אנחנו נהיה בסדר.

קרה לכם פעם? שהכל בסדר ובעצם הבלבול גדול ולא ידוע? אפילו לא בטוח שזה בלבול, פשוט...ריק. כלום?

שלווה מטורפת, ועם זאת, חוסר מנוחה, חוסר ידיעה. מה קורה?

חוסר תחושה, ועם זאת, כל התחשות שבעולם. מה קורה?

כ"כ רוצה בזה, כמעט בפתאומיות.

נ.ב.-בחירות, כן. בחירות ראשונות שלי. בחרתי במרצ.