צופה, מתבונן, קולט, מבין, מרגיש.
אך שנייה אחרי זה הכעס מופיע.
ואז..שוב באמצע. שוב כלום. שום כלום.
ושוב.
צופה, מתבונן, קולט, מבין, מרגיש.
והפעם, ככל שאני יותר מבין, יותר כואב לי. יותר מרגיש שחיי הם משהו אחר. שאני לא יכול להשתחרר מהבעיות, שהן כבר גדולות עליי, שאיני מסוגל להתמודד איתן, לפתור אותן.
בין לבין מחפש על דברים לכעוס. רוצה שישאירו אותי לבד. עושים בדיוק ההפך. מתייחסים כמו ילד קטן, ואפילו לא שמים לב.
ואני? בקושי מעביר את הזמן. מה קורה לי?
האם אי פעם אעשה זאת שוב? אוכל לחזור?
כל תשובה שלכם תכעיס אותי, כנראה.
"יהיה טוב", "יש תקווה", "תאמין"
מה זה עוזר באמת?
אבל אם אני מסוגל, אז למה אני לא עושה?
נמאס לי שאנשים לא מאמינים באהבה, חושבים שאם לפתע אתה מאמין במשהו אתה בנאדם שלא חי כאן, משתמש בקלישאות, ושהכל מאוד קיטשי ודביק אצלך. בנאליות. וכל מה שהם באמת עושים-זה לועגים לרגש, לרגש שמונע מהם להמשיך הלאה, ושממנו הם קיימים.
אז נמאס לי? אולי.
די לאטימות. די לעולם של חירשים, לעולם ללא שמיעה.
לועגים לרעיונות כמו סבלנות, סובלנות, אהבה, אמת, צדק.
"אין צדק בעולם"
ומי אחראי לזה? מי קובע אם יש או אין צדק בעולם, חוץ ממנו?
אל תאשימו אותי, כי אני ניסיתי.
ואני התייאשתי.
וכרגע, אני לא יודע. לא יודע אם יש בי כוח.
אני מנותק מהמציאות? תחשבו שנית.
כ"כ הרבה ביקורת. זה למה הזדהיתי עם הקמפיין של מרצ. חתיכת בעל סובלנות, סבלנות, כנות, אהבה ונאמנות עלוב שכמוך, ככה אמרו לי.
בשביל זה לחיות?
התייאשתי מהסביבה. אין בי כוח.
אז אתם אומרים לי שיהיה טוב?
איך כבר אין לי כוח להראות.
ואח"כ אנשים מתלוננים שרע להם. למה ציפיתם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: