כל בוקר אני קם ואומר:"האם היום תהרוג אותי?"

"תהרוג אותי, תהרוג אותי כבר, אני לא רוצה".

זה לא רצון למות. זה רצון להיעלם, לא לראות, לא להתמודד, לא להיות פה יותר.

מקווה שהאוטובוס יעשה תאונה, יחליק בגשם, או כל דבר אחר.

פעם שנייה החודש שאני עובר במקום שבו היה הפיגוע בחיפה. והפעם אני אומר:"שיעלה איזה מחבל, ויפוצץ את האוטובוס. שאני אמות.

נמאס לי כבר מדרכי ההתנהגות.

מסתכל על העולם מבחוץ לחלון האוטובוס. שומע שיר המדבר על שינוי. שינוי דרכינו. עוברת בי צמרמורת. מרגיש טוב, מסוגל להיות מאושר, מסוגל לשיר.

ולאט לאט זה נעלם.

אך משאיר סימן.

האם אתם מסוגלים להתקדם?

האם אני רוצה? האם אני מסוגל?

למה פשוט לא יכולת לעשות את זה כבר? זה היה מונע את כל החשיבה המיותרת.

אין משהו שמושך אותי להישאר כאן.