שביל הזהב, דרך המלך נראית מרחוק. שם היא מחכה. וואו..הדמות שלה, כ"כ יפה, יציבה, עומדת, גדולה, מהממת, מהפנטת, יפה יותר מהכל, ושלי. כן, שלי. היא רוצה אותי, אני רוצה אותה. והיא מחכה, ואני מחכה. כ"כ רוצה. מבין את המשמעות. אבל צל גדול מוטל עליי. רק זיכרון נשאר מהרגשת האהבה, החשק, התשוקה, ההתלהבות. נעורים בהמתנה, כל אלו בהמתנה, לא מספיק, מעט מדי.

ומולי, כמה צעדים הלאה, מתחתי, תהום עמוקה וחשוכה. כל שנייה אני יכול ליפול. איך אני אוכל להסתובב.

עושה מה שאני אוהב, עוזר, תומך, מקשיב, לומד, נכנס לתהליך, כ"כ כיף ומסקרן כל פעם מחדש.

אך גבי אליה, אל הנשיות הקדושה.

יותר מדי טכני, פחות מדי רגש, פחות מדי תשוקה. לא, לא מספיק. רוצה לחזור לזה. יודע שזאת הדרך.

בהחלט. יותר מדי רגיל, ומציג את זה ככה, מציג את זה שאני אוהב ונהנה, אך האמת, זה מרגיש טכני, מרגיש מתוך הרגל, במידה מסויימת מרגיש, אך שוב, לא מספיק.

כ"כ רוצה את הדרך אלייך,  ולהמשיך בדלתות שנפתחות בצדדים. אותם אנשים שצריכים עזרה. רעות, סהר, ג'אנה, עמית, כל מי שרק רוצה.

חייב טעינה מחדש. חייב ניקוי ראש. חייב להתחיל מחדש, ליצור את התשוקה האמיתית הזו למגע אנושי, למגע שפתיים ומגע ברכיים, לחום גופך שאף פעם לא היה שם בדרך קבע.

כ"כ רוצה אותך, כל יום וכל לילה. כל רגע.

רוצה להיטען מחדש, להתחיל מחדש, להיזכר ברגש, שיהיה חזק שוב, שאהיה אני שוב.

כ"כ רוצה. האם אני יכול?

כ"כ רוצה אותך.

רוצה שוב להרגיש מתיקות, אהבה, תשוקה.