תמיד אבין, עד כמה שארצה להתכחש.

תמיד אדע את התשובה.

תמיד כשקוראים לי לשמירות המושג שעולה לי לראש זה "ניקוי ראש". התחלה מחדש. תוכל, רק אם אתה רוצה. הפעם, מרביעי עד ראשון.

וזה גם עובד.

היומיים הראשונים היו חסרי אירועים מיוחדים.

יום שישי הגיע ואיתו קצינה תורנית חדשה, שהפעם היא נשארת לסופ"ש. ארוחת צהריים. הנחלאווי שאיתנו עוזב עוד שעה ואז בא להחליף אותו החייל שנשאר לסופ"ש, איתנו. באמצע הארוחה הקצינה מקבלת טלפון. כשהיא מסיימת לדבר היא פונה אלינו. "מי ממכם אמור לשמור עליו?"

לשמור? אנחנו שומרים רק בלילות. 12 עד 4 ו-3 עד 8.

בסופי שבוע אתם שומרים גם ביום. 4-8. 4 שעות שמירה, 8 שעות מנוחה. לא אמרו לכם?

לא.

הנחלאווי שאיתנו עוזב בתוך השעה, לכן אני הולך להחליף את החייל מהבסיס ששומר, עם ארוחת הצהריים שלי.

מתקרב לעמדה. החייל עומד בצומת, צועק עליי:"מה אתה מרחף? חצי שעה אני מחכה פה". צועק, צועק, ואני אומר לו בכעס:"אנחנו לא ידענו. אין מה לצעוק עלינו". הוא שותק, יוצא מהבסיס, נכנס לאוטו ונוסע.

באים שתי נחלוואים, למה שתיים? לא יודע. כנראה רוצים כל הזמן להיות ביחד, ככה זה נראה מהסופ"ש שבילינו בקרבם.

נגמרת השמירה. אני הולך לחדר, ושומע את כל השירים הנמצאים באמפי 3. מרגיש טוב. יוצא החוצה, מרגיש שאני יכול לזרום, לדבר, לתקשר, להיות עם אחרים, בפעם הראשונה מיום רביעי. הולך למשרד של הקצינה, ואנחנו מדברים. סיפרתי לה את כל הסיפור הצבאי שלי.

מסכימים, מבינים אחד את השני. קצת מאולץ מבחינתי, אבל בסדר.  לא מצליח תמיד להסתכל בעיניים שלה, ישר, יש רגעים ספורים שכן, אבל רוב הפעמים מסיט מבט.

בעליית משמר קבענו את שעת ארוחת הערב ל-8.

ארוחת ערב. אוכל טוב.

אח"כ הולכים לראות טלוויזיה. אחרי החדשות תכנית עם ארז טל ואחרים, נחמדה. אח"כ רואים סרט, פגוש את ההורים.

ראיתי רק את ההתחלה, הלכתי לשמירה.

כשעליתי לשמור שוב 12 שעות אח"כ, הקצינה התורנית אומרת לי שההורים שלה באים לבקר. אז אני כן פוגש את ההורים. מחייך לעצמי על ההשוואה.

אח"כ, בגלל שהנחלוואים רוצים לצאת מוקדם ביום ראשון, הם רוצים לשמור ב-12 ושאני אשמור ב-4. אוקי, בכיף. בסוף יצאתי יותר מוקדם מהם. יצא.

רואה את הסרט מתחילתו עד סופו. סרט נחמד, קיצוני. רגעי הרומנטיקה גורמים לי לרצות.

אני רוצה, אני יכול, אני מרגיש שאני מסוגל. בינתיים צל.

הולך לישון אחרי שכולם ביחד רואים את התוצאות השגריר. לא מסוגל לישון. עירני. אבל בסופו מספיק עייף בשביל להירדם.

שוב מתוסכל. אך הקצינה הלוותה לי את הארי פוטר והאסיר מאזקאבאן. היה נחמד לקרוא אותו שוב. צוחק, נסחף, סבבה.

מרגיש טוב. הרגש יכול להתפתח.

מסיים שמירה. לא עייף בכלל. מסדר את התיק, מתכונן לעזיבה. מעביר את השעה האחרונה בלשחק בפלאפון. מרגיש תקוע.

יוצא. עוצם עיניים, מקשיב למוזיקה, שר חרישית.

שוב.

מגיע הביתה. אמא בבית.

לא יודע, לא יודע למה כעסתי. רוצה להיות לבד, משוחרר, שיהיה לי את הזמן ואת החופש לעצמי.

כבר גדול עליי. לא מסוגל. תוך שניות זה הגיע.

פותח את השער. אמא משקה. גל של כעס עובר בתוכי.

מסתובב לסגור, פולט את הכעס חרישית.

מתנהג כאילו הכל בסדר. הולך לישון.

מטח קטיושות בצפון. אני לא שומע, אני ישן. מחר היא תיפול עליי?

לא יכול, לא מסוגל. גדול עליי.

לא מסוגל לאהוב, להגיד סליחה, לשבור את ההרגל, להמשיך הלאה.

אולי כן מסוגל.

כן מסוגל לעזור, לתמוך, להבין, לשבור את ההרגל, לצבוע את האפרוריות בכל צבעי הקשת, כמו שעשיתי כל כך הרבה פעמים.

אבל לא מרגיש. לא יודע למה, אבל נמאס לי.

נמאס לי להתמודד.