היום היה מצויין. זה יקרה בקרוב, אם לא מחר.

"היי יניב, מה קורה?"

"מה המצב?"

"סבבה".

"תקשיב, עוד לא קיבלתי ממך מכתב לגבי פרוייקט הבוגרים".

"עד מתי צריך להביא את זה?"

"אני נתתי עד יום שני".

"אה, שכחתי". אני משקר. "מתי אתה צריך לשלוח את זה?"

"יום ראשון זה חייב להיות אצלי".

"אוקי, אעשה זאת".

"איך? מחר כבר לא לומדים"

"אמרו לי במסגרת שיהיו שם אנשים". שוב משקר.

"אה,כן,אז מחר זה חייב להיות אצלי עד 10 במשרד".

"מה קורה אם אני לא מספיק?"

"אין כזה דבר, אתה מספיק".

"אוקי, אני אשתדל".

"טוב,ביי".

אח"כ בא כעס. הם שמים לב לפרטים הקטנים ולא לפרט הגדול מכולם. אני כועס. עליהם, עליו. נשיכה. אבל אני לא מרגיש את הכאב בגלל הטירוף. רק אח"כ, כשאני שוכב וקורא, זה מגיע, ואז זה הופך גם לכאב נפשי. ואז אני מצטער, מצטער בקהות חושים.

ומחר אני גם אצטער,כנראה.

האם מחר אני אדע? האם מחר אני ארגיש שאני מסוגל להתחיל מחדש, כמו היום, שהיה מצויין?

נדע מחר. 

עכשיו אני מרגיש שאני לא מסוגל לכלום. שאין לי את רשת הביטחון של מה שאני כן רוצה ומה אני לא רוצה. מה מטריד אותי?

מחרתיים יש לי פגישת מחזור. רצון מאוד גדול לבוא. רצון מאוד גדול שהשכבה שלי תראה אותי עד הסוף. וגם אני הולך לראות עם חברים את צופן דה וינצ'י. יהיה סבבה.

עד למחר, או לפעם הבאה.

יוני.