20:30. נוסע להוציא כסף. כשאני יוצא מהאוטו שי מתקשר אליי בחזרה.

"שי, אני מוציא כסף. אתה רוצה לבוא אליי קצת לפני? אני אבוא לקחת אותך".

"סבבה".

נוסע לקחת את שי. התחלתי להגיד לו על הוויכוח שהיה לי עם אמא שלי בעקבות הסרט ספיידרמן. אנחנו בוחרים מי שאנחנו, לאן נלך, הכל אפשרי, טוב ורע קיצוני, מסרים ודרכי העברתם, ספרים יותר נותנים מסרטים, בנאליות, ילדותיות, אמריקאיות בלתי נסבלת. וזהו. הדבר שיש לי להוסיף לה הוא שהמסר לילדים "אל תעשו רע" הוא כן המסר, אך הוא לא מועבר ככה. גם לרוע יש לב, אישיות, נוכחות, שאיפות, רצונות ואהבות. כדי  להתגבר עליו, עלינו להבין מאיפה הוא נובע, ולטפל בזה. זה לא משהו שילדים יכולים להבין שהם רואים ספיידרמן. המסר היחידי שמועבר בצורה ברורה וחלקה בסרט הזה הוא שנקמה זה לא דבר טוב, לא דבר משתלם מאף בחינה, ואני תומך בזה מאוד. אין בדרך ההעברה הזאת שום ילדותיות או בנאליות, אלא ישירות ופשטות, זה הכל.

אנחנו מגיעים אלי הביתה. ממשיכים לדבר. ב-21:15 אנחנו יוצאים לסרט. נכנסים לאוטו, שי מתכתב עם מישהי בפלאפון בעוד אני מתחיל לספר לו על שתי ילדים ממעונה שהחליטו לזרוק חפץ כלשהו שעברתי על פניהם. נדמה לי שזה היה בלון מים. בדרך חזרה רציתי לעצור ולדבר איתם, אך הייתה תנועה מאחורי, אז כל מה שעשיתי זה להאט ולהסתכל בהם במבט חד ורציני. לא נראה לי שהספקתי לראות תגובה על פניהם.

שאלתי אותו עם מי הוא מתכתב. "סיפור ארוך" היא תגובתו הראשונה. הוא היה ביקנעם עם אנטון והם נפגשו עם כל מיני אנשים מוכרים, והוא הכיר שם מישהי שבהתחלה הוא צחק מהשם שלה, ראום.

"כמו ראומה?", אני שואל.

"כן".

הוא אמר שעד עכשיו הם דיברו חצאי משפטים באייסיקיו ולא יותר מזה. אז באותו בילוי הם התחילו לדבר, צחקו אחד עם השני, היה סבבה. בשלב מסויים כל החבר'ה החליטו לנסוע לחוף ושם היא טענה שהיא מאוד  רעבה ושי העלה את האפשרות שהם יאכלו משהו ביחד. אכן אכלו  משהו ביחד. אח"כ הם התחלקו חצי-חצי בהוצאות.

"ממש כמו זוג נשוי, הא?", היא אמרה. וול, במידה מסויימת כן, בחיים המשותפים. אך אם הם היו נשואים רק אחד היה משלם, רוב הסיכויים.

והם התקרבו. נוצר קליק, ללא ספק.

"זוכר את ההתערבות עם ויטל?"

"כן, זה גם עלה לי לראש".

הוא התערב עם חבר שלו שהוא ישנה את עמדתו כלפי אהבה, שהיא שהוא לא מאמין באהבה, אם יצא עם חברים ויפגוש בנות. על פחית קולה.

באמצע הנסיעה הוא התקשר אליה.

"היי מה המצב? כן, חבר שלי ואני יוצאים לסרט בכרמיאל. צופן דה וינצ'י. מה? כן, הוא חבר שלי". אני קולט מה קורה ומתחיל לפצוח בצעקות:"שי הוא שלי!! שי הוא שלייייי!"

(=

אחר כך אני מבקש שהוא ישאל אותה מה המצב בשמי. אנחנו מחזירים שאלות זה לזה דרך שי לעוד כמה שניות, ואז שי ממשיך לדבר איתה.

השיחה נגמרת. אני עם חיוך זדוני על הפנים.

שי הזכיר ממקודם שבגלל שגם הוא נהג הרבה אתמול וגם היא אז הוא התקשר אליה כדי לבדוק שהכל בסדר איתה.

"חה!" אני אומר. "הא! הא!"

"מה?"

"מה? אתה שואל אותי מה? חה!"

אני עם החיוך הכי זדוני על פניי.

"שי, נראה לי שאתה בדרך להיות מאוהב".

"טוב, טוב, די תפסיק".

אח. (=

הגענו לכרמיאל. אנחנו יוצאים מהאוטו. הכנתי את עצמי לזה שאני כנראה לא אהנה מהסרט, בגלל חוסר יכולת לקלוט ולהנות במישור שאני בד"כ נהנה וקולט בו. מוקדם יותר שמעתי את הדיסק שלי קלי קלארקסון, היה מצויין, ונתן לי את התחושה שאני רוצה מאוד שוב לבקש מסהר סליחה, ולהבטיח בלי שום ספק שזה לא יקרה יותר. במידה מסויימת הרגשתי שזה קצת גדול עליי, אבל אמרתי לעצמי שרוב הסיכויים שזה לא יקרה, ושאני אגיד לסהר שאם נדמה לה שאני מתחיל שוב(שאין סיבה, אגב, שאני לא אהיה מודע לזה בעצמי), שתגיד לי, שתעיר לי.

סהר הייתה עם קרובי משפחה שלה באותו זמן. לא הייתה פנויה לשיחה.

כשהתחלנו ללכת לעבר הקופות אמרתי לשי:"במידה מסויימת אני מקנא בך. אך במידה מסויימת אני גם מעריך את המצב שלי ויודע מה אני רוצה ובאיזה זמן זה מתאים לי. המון זמן בכלל לא נגעתי בנושא הזה, בנות, בגלל התלבטויות והתייאשויות בעניינים אחרים, שמחקו כל סיכוי לעסוק בזה".

שי אומר שזה גם עניין של כוח עליון, ואני חולק עליו, כי זו פשוט השאלה של איך אנחנו מקבלים את זה. מה אנחנו עושים עם זה. יכולה להיות מישהי שתתעניין בי, למרות שאני מרגיש קצת מנותק ושאני לא יכול להיכנס כרגע לקשר מהסוג הזה, לא מוכן, וכך אני בעצם בוחר. מרגיש שאני לא מסוגל כרגע, מרגיש שזה לא מתאים לי, וכך אני בוחר. אם היא באמת מעוניינת וסקרנית, וגם רוצה לעזור, היא תתעקש עוד.

ושזה כן מתאים לנו, אנחנו הולכים על זה. אצל רוב האנשים התהליך הזה נעשה באופן תת מודעי.

נכנסים לסרט.

הסרט עצמו היה די בסדר. בהשוואה לספר היה לו חסר המון מבחינת הדמויות- לא הציגו אותן כמו שצריך, לדעתי. לנגדון סופי וטיבינג לא עשו טוב. את רוברט לנגדון היו צריכים לעשות יותר ביישן, יותר עם ביטחון עצמי נמוך, יותר נבהל מכל המאורעות של אותו ערב, מאשר מישהו שנראה כאילו הוא כבר יודע מה הוא עושה. את סופי עשו קצת יותר מדי אכזרית, ובקטעים הלא נכונים. את טיבינג עשו אותו יותר מטורף ממה שהוא. את סילא עשו טוב. את ארינגרוסה, עשו טוב במידה מסויימת, רואים שהאמונה שלו חזקה, אבל הקשר בינו לבין המועצה שמוצג בסרט הוא לא הקשר שמוצג בספר. בכלל לא. את בזו פשה עשו מצויין, אבל את קולט, לא עשו טוב בכלל, לדעתי די העלימו אותו מבחינת אופי.

בעיקר מה שהרס לי זה הדיאלוגים. דיאלוגים מעניינים שבנו את הספר בצורה מצויינת ומותחת, פה שיחקו איתם ודי הרסו את הדמויות, את מה שהן מייצגות, ואת מהלך הסיפור. מה כ"כ רע בלהיצמד לעלילה המקורית כמו דבק? זה היה פשוט אידאלי. אפשר לשנות, קצת לצמצם, אבל השינוי שהם עשו הוא שינוי הדמויות.

לשתי דמויות השתמשו בשמות אחרים. סילאס ופאש. למה? משהו עם היגוי צרפתי?

כסרט הוא סרט בסדר, סרט אקשן טיפוסי שלא מכיל איזשהו ייחוד או מקור משיכה. אולי בעניין הזה אני לא אובייקטיבי, אבל לפי הספר הסרט פשוט לא טוב. זהו.

להת'.