מחסום עקב הרגשת אי היכולת בגלל משהו שקרה בעבר. כעס. נכון, לראש יש חלק בזה, אבל גם לרגש, לחלק הרגשי שלפעמים אומר נמאס לי, וכרגע הוא אומר אני מאוד רוצה.

ואני מיישם את זה. את האמונה שלי. אבל הפעם חסר-היא. הבת זוג, החברה, האישה של חיי. הנשיות הקדושה. היופי, הרוך והנועם, החן.

היופי שבאישה. אני רוצה את זה. אהבה לחיים, אהבה לתפקיד, אהבה למישהי. זה מה שחסר.

העצב ממלא. אך זה לא העצב המתוק שממנו אפשר לצמוח, אלא העצב חסר המוצא. אך עדיין נשארת הידיעה שאני יכול לעשות את זה, כי עשיתי את זה בעבר. הגיע הזמן לשקיעה וליום שאחרי. למה? כי אני רוצה. אני מוכן. רק זה, זה הכל. אני מסוגל להשיג את זה, אני יכול. רק עוד צעד ואני שם.

"ואני חייל, ואל תבכי ילדה. כי אני בא".

הנה אני, מגיע. אני רוצה כ"כ להגיע. רוצה להרגיש את ההתרגשות, את היכולת שוב, לפעמים אני מרגיש רק כצל, אבל אני יכול להרגיש את זה שוב, אני יכול להבין את זה שוב.

אני כ"כ רוצה להגיע, כדי לראות את היופי ולהנות ממנו.

לתת לדברים להיות. להישאר עם הידיעה המינמלית, ולבוא עם תקווה שדברים יכולים לקרות לך שיסדרו לך את מה שאתה רוצה. בשבילך. מזל? אתה יוצר אותו. אתה רואה אותו. אתה מפרש את מה שקורה לך ומנצל את זה. זו יצירה.

אני מגיע. אני כ"כ רוצה להגיע.