פיצוץ. פיצוץ. ועוד אחד. כל הזמן, אחד מתחיל לפני שהשני נגמר. כל הזמן.

ובכל הבלאגן אני לא מוצא את עצמי כבר. מרגיש חסר רגש. מלא מדי והכי ריקני שאפשר. אין תקווה, אין רצון, אין חשק, אין משהו שמעורר אותי. אין משהו שאומר לי: זה ככה, וזה ככה, ושם תעשה ככה. למה? למה?

פשוט יושב מול המסך. מה חסר? איפה התשוקה שהייתה לפני שבועיים? איפה מה שהיה בין לבין?

עוד שנה חלפה. אני בן 20, וכבר שנה בצבא. ומה? הכל הפך לכלום.

ההרגשה החמימה מרגישה הכי תקועה. אין מוצא.

איפה הרגש? איפה הזיכרון? איפה האהבה?

אין שום זיכרון שאומר שזה טוב. שמשכנע אותי לרצות שוב, לנסות שוב. פשוט כאן, דואג לכאן ועכשיו, רק להרגשה הנוחה, ולא לחלומות שכבר התגשמו, ובצעד אחד אפשר להחזיר אותם. אבל אין שום זיכרון שאומר שזה טוב. כבר לא. מה הלאה?