אכן, אכן, לבקשת הקהל(=

הנה אני, והמצב יותר טוב.

היה נחמד השבוע האחרון במקלטים, כמו יתר השבועות. באחד הימים נשארתי ער כמה דקות במיטה לפני שחבריי לחדר התעוררו, וחשבתי על מה אני אעשה להוריי לכבוד יום נישואיהן, החל ב-22 באוגוסט. אז הגיע אליי הרעיון לעשות משהו נחמד עם תמונות. לקחת כמה תמונות ולחבר אותם ביחד, ולעשות ברקע את גינתנו היפה שלאחרונה הוריי טיפחו אותה עד מאוד. רציתי בהתחלה לעשות את זה כמה שיותר מקצועי, אז ביררתי אם חנות הצילום בכפר פתוחה. הלכתי אליה, ושם אמרו לי שרק הסריקות יעלו בסביבות ה-260 ש"ח. חבר שלי, שהיה נוכח איתי בזמן ששאלתי אותם, אמר שאחותו יודעת לעשות דברים כאלו מהסוג שביקשתי. אז הרהרתי בזה, ואמרתי לעצמי שבאמת עדיף לעשות את זה פחות מקצועי והרבה יותר זול. המצלמה הדיגיטלית שבביתנו גם לא נמצאה ולכן גם לא יכולתי להשתמש בה לצילום תמונות של הגינה החדשה, לכן לקחתי תמונות ישנות של הגינה.

היום בבוקר חשבתי על מיכאל חברי ועל העובדה שיש לו יומולדת היום. ואחרי כמה דקות נפל לי האסימון. גם מיכאל מבין בעניינים האלו. מיכאל ידוע ביכולת שלו בעניינים האלו, והוא טוב בזה. אז אחרי שאיחלתי לו מזל טוב ביקשתי ממנו, והוא הסכים כמובן, הוא אוהב את זה. אז עכשיו אני סורק את התמונות ושולח אליו. זה יהיה מוכן קצת אחרי ה-22, אבל לא נורא.

אתמול הגעתי הביתה. אתמול יצאתי לרגילה. המלחמה נפסקה, לבינתיים. עכשיו נראה מה יעשו בממשלה, אם ידברו או לא. הכוח הבינלאומי מגיע בינתיים. הרגילה שלי עד יום ראשון הבא. כנראה אפגש עם סהר, ואלך גם לסדנת עיתון של הבית ספר שלי, שגם הייתי חלק ממערכת העיתון, ואולי אפגש עם לינע ועוד כמה אנשים. אני מתכנן גם ללכת לראות את הסרט "מישהו לרוץ איתו", ושכסהר יצא, אז נלך לראות את "שודדי הקאריביים-תיבה של איש מת".

אז כשהגעתי הביתה, אמא שלי ישנה. הלכתי להתקלח, וכשיצאתי התחלתי לחפש תמונות. אחרי שהשלמתי את המשימה הזאת אמא שלי התעוררה והתחלנו לדבר. היא אמרה לי שהיא ואבא שלי לא מדברים עכשיו, לא בגלל ריב ספציפי אלא פשוט סוג של ריב נגרר. לא נכנס לכאן משהו שחדש לי. אבא שלי מתייחס אל עצמו כאילו הוא מושלם, אמא שלי נפגעת לפעמים מאיך שהוא מתנהג, ואבא שלי לפעמים מפרש את השתיקה שלה כחוסר רצון לדבר. אח שלי הכי גדול עובר עכשיו, פחות או יותר, את גיל ההתבגרות וקצת יותר מזה, כי יש לו יותר כוח מלנער מתבגר. הוא מתנהג קצת בפנאטיות, יש לו עיוורון מסויים, הוא השווה את אמא שלי לאבות אונסי קטינות, קרא לה גזענית, מה שאני יכול להעיד שהוא לא נכון.

אמא שלי חושבת שלפעמים אני שם את עצמי קורבן. האמת היא, שזה לא מזיז לי, ואיך שזה לא ייראה לאנשים סביבי, אני יודע מי אני, ואם הם באמת ירצו לדעת, אני אגיד להם. לא תמיד טורחים לשאול, לא תמיד יש כוח.

אמא שלי נפגעת המון. מאח שלי, מאבא שלי, ואחד המשפטים שהיא אמרה היה שהיא מרגישה שעוזבים אותה.

אבא שלי גדל אצל אמא מפנקת ולא מלמדת, ואבא שלי חי באווירה הזאת שהכל בסדר, אבל בעצם הכל לא. זה למה אבא שלי מתנהג ככה, לא פותר דברים.

בסופו של דבר קמתי מהכיסא, אמרתי לאימא שלי:"אני אף פעם לא אעזוב אותך", בכל חנוק ומלא בכי, עקב הבכי שלה, ובדיוק אז אבא שלי הגיע. ניגבנו את הדמעות, לא העמדנו פנים, אבל התעשתנו, וידעתי להגיד לאמא שלי את הדבר הנכון:"כמה בנאלי שזה ייראה, הפיתרון הכי טוב הוא לדבר". והיא הסכימה.

ואני מסוגל לעזור לה, לא לעזוב אותה. אני מרגיש טוב, מרגיש אני יכול. רק משהו חסר. משהו בכל. האמונה, הכוח, ההיגיון, הרגש, משהו שיחזיק אותי תמיד, שיגיד לי-אלו החיים הטובים! תמיד. שאני אהיה מסוגל להראות שאני מאמין עד הסוף במה שאני עושה.

וכמובן, היא. אני מאוד רוצה, כרגיל. אבל אני מחכה, אני אחכה בסבלנות, חיכיתי כל השנים ואני אמשיך לחכות, בציפייה ובסבלנות, עד שזה יגיע. זה תלוי בי, תלוי בה, ותלוי בעולם.

רוצה לנשום עמוק. להרגיש שאני חזק, שאני מצליח, שאני עושה את זה, שאני עולה לגמרי על המסלול, ולא שמשהו חסר. ואני אחכה ,בסבלנות, כי בזה אני טוב, ואני אנשום עמוק, ואחכה, כי אני יודע שזה קצה המנהרה. זה האור. זה היופי. החוזק. רק לתת לו לבוא, להיכנס, להרגיש את האמת ואת החוזק בתוכי, לדעת שזה הדבר הכי טוב. כן, קדימה, הלוואי, אני מאוד רוצה.

יהיה טוב.

יוני.