היה יום טוב. היה יום מעניין, נהדר.

ילדה אומרת לאמה ברכבת:"אמא, תני לי לשחק בפלאפון. את המשחק שהורגים את הציפורים"

ואני אומר לעצמי בקול פנימי, השפתיים זזות, לוחשות את המילים, העיניים עצומות תוך כדי התבוננות פנימה:"ילדה, אל תהרגי את הציפורים".

היום נפגשתי עם סהר בפעם הראשונה מאז שהיכרנו. אנחנו מכירים כבר שנתיים. היא גרה בעגור, ליד בית שמש, ואני בכפר ורדים, ליד נהריה.

השעה הייתה 12. התקשרתי לסהר, היא כבר הייתה בקניון, על הגג. עליתי לגג, ושם ראיתי אותה, יושבת ליד מישהו. קוראים לו ברק והם הכירו בזמן שהיא חיכתה לי. לפי דבריה היא הגיעה לשם מוקדם. היא נפרדה לשלום מברק, ואנחנו נכנסו לקניון. הייתי רעב, אז הלכנו לאכול. הסתכלתי על הבעות פניה ותנועותיה, והן נראו לי מוכרות, אז ציינתי שהיא נראית כמו כולם, היא קצת נעלבה, אמרתי לה שאין ממה להיעלב, ומדובר גם בהבעות פנים ותנועות.

אחרי שאכלתי, יצאנו החוצה אל הגג, התיישבנו על ספסל מתחת לסככה, והעליתי את הנושא היופי שלה. היא חושבת שהיא מכוערת בערך מאז שהיא מכירה את עצמה, ושהיא לא רואה את עצמה יפה כי היא שונאת סחיטת מחמאות. ניסיתי שוב להבין מה המקור, והפעם נפל לי האסימון.

אתמול דיברתי איתה בטלפון, ודיברנו על עמית, חברה משותפת. הרבה פעמים אומרים לעמית שהיא בוגרת לגילה, אני יודע שאחרי כמה פעמים שאמרו לה היא התחילה לשנוא את זה, אבל למה בעצם? כי במידה מסויימת היא מרגישה שהיא צריכה לעמוד בסטנדרטים מסויימים, ובמידה מסויימת היא לא רוצה לאבד את הילדות. היא מפחדת.

ואז הבנתי שככה זה גם אצל סהר. מאז שהיא הייתה קטנה אמרו לאמא שלה שיש לה ילדה יפה, והיא כנראה גם התחילה לפחד מהדרישות הקיימות, וזאת ההדחקה שלה, פשוט לברוח מה"אחריות" של להיות יפה.

אחרי שעה בערך, הגיעו דריה ונוגה. חברות של סהר מפורום ה"פ, שגם שם סהר ואני הכרנו. כשהם הגיעו קצת השתתקתי, פשוט לא היה לי מה להגיד. לפעמים אמרתי משהו, לא השתתקתי מסיבה מסויימת, ככה הרגשתי נוח. סהר שאלה אותי:"יוני, השתתקת. קרה משהו?"

"לא", עניתי בכנות, באמת שלא הרגשתי שקרה משהו, הכל היה רגיל. בשלב מסויים נוגה רצתה ללכת לשירותים עם דריה, וסהר זירזה אותם, במידה מסויימת רמזה שהם יילכו. כשהן הלכו, סהר שוב שאלה אותי, ושוב עניתי שבאמת כלום לא קרה. יחסית, המצב היה רגיל לתקופה האחרונה. ידעתי שחסר משהו, אבל באותו רגע לא הרגשתי שאפשר לעשות משהו לגבי זה בתנאים הקיימים.

תודה לאלוהים שנתן לי את התנאים באותו יום, באמת, בסופו של דבר זה עזר לי, מאוד.

כשהם הלכו היא ואני דיברנו על מוות ותפיסותיו השונות, ודיברנו על גילגול נשמות, היה מעניין. אח"כ דריה ונוגה חזרו, ואחרי כמה דקות חזרנו לתוך הקניון בגלל שסהר רצתה לשתות מים, נפרדנו באמצע הדרך, סהר ואני הלכנו לברגר קינג לקחת מים, ואח"כ מצאנו את דריה ונוגה במקדולנדס, שם דריה קנתה צי'פס.

התיישבנו לשולחן, דריה אכלה את הצ'יפס בעוד סהר זונבת ממנה. היא לא אוכלת מספיק, סהר.

בכלמקרה, אחרי שדריה סיימה את הצ'יפס, לא היה לי כוח להעלות את הנושא בפומבי אז התחלתי לרמוז לסהר שאולי נלך להיות קצת לבד, שנינו, ורק כשמיקי, ידיד של דריה, נוגה וסהר התקשר, הרחבתי את עיניי ותקעתי עוד מבט נוקב בסהר, והלכנו משם.

"בואי נלך למקום שקט ומבודד", אמרתי.

"אוקי"

אחרי כמה דקות, כשהגענו למקום, היא שאלה אותי:"יוני, מה קרה?"

"מרגיש ריקני". וכן, הייתה בי ריקנות, לא היה לי כיף להיות בסביבת אנשים כרגע, לא התאים לי, ולא ידעתי בדיוק למה, אבל שמחתי להיות עם סהר.

התיישבנו בפינת זווית ליד המעליות. "למה?"

ואז אמרתי משפט שהיה חבוי די טוב בתת מודע שלי אבל אחרי דקת חשיבה הוא הגיע אליי:"אני מנסה לחזור לעצמי, וזה קשה".

לא היה לי מצברוח להיות עם אנשים, רק עם סהר, וככל שנמשכה שיחתנו, רציתי יותר ויותר להיות רק איתה, נהייתי יותר זקוק לה.

התקשרו אליה. אמרו שמיקי הגיע. היא אמרה:"אמרו לי שאני צריכה לבוא, אז אני צריכה לבוא"

"את לא באמת צריכה ללכת אם את לא רוצה. את רוצה?"

"אני רוצה".

"תקשיבי, זו החלטה שלך, ואני לא אנטור לך טינה אם תחליטי ללכת לשם, ובטוח שגם הם לא אם תחליטי להישאר איתי,  אבל לי אין מצברוח לזה, באמת, אני לא מתעקש סתם. אם את הולכת לשם, אני אלך הביתה, אין לי חוץ מזה מה לעשות פה".

"אתה גורם לי להחליט בין שני דברים שאני לא רוצה להחליט ביניהם"

"לא, זו את שמביאה מתוכך את הקושי הזה. אני לא אגיד שאני לא אתאכזב אם תלכי אליהם, כי אני רוצה שתישארי איתי, ולמען האמת, אם אני לא ארגיש טוב עכשיו אז זה פשוט ייקח יותר זמן, אבל זה יקרה. פשוט בשביל כאן ועכשיו זה יעזור לי המון".

הם התקשרו שוב, רצו שתבוא כבר.

"תקשיב, אני אלך ל-10 דקות להגיד שלום למיקי ונחזור". זה מה שאני שמעתי, בעצם היא אמרה "נלך ל-10 דקות להגיד למיקי שלום ונחזור".

"בסדר, תלכי, אני אחכה לך פה".

היא הסתכלה עליי במבט כועס ואני אמרתי:"באמת, סהר, אין לי מצברוח לזה".

היא הלכה.

אחרי 5 דקות, מיקי מתקשר אליי ואומר לי:"יוני, תבוא,אני כבר לא נושך"

למיקי יש עבר תוקפני ולא נחמד כלפי אנשים, אבל לפי כל העדויות הוא השתנה. "מיקי, זו באמת לא הבעיה שלי, אני פשוט לא במצברוח לזה.

"אנחנו לא משחררים מפה את סהר"

"מיקי, די עם המשחקים".

"היא לא עוזבת את המקום".

"טוב, אם ככה את רוצים"

והוא ניתק.

סהר הגיעה אחרי 10 דקות.

"נראה שיצאת משם די בקלות"

"לא, דווקא היה קשה".

המשכנו לדבר, די חזרנו על כל מה שנאמר, לבסוף היא החליטה להצטרף אליהם.

"אני לא אגיד שאני לא מאוכזב, אני מאוד מאוכזב, אבל אני באמת לא אשמור לך טינה על זה".

היא ליוותה אותי למטה, לתחנת הרכבת. הגענו למדרגות הנעות וראיתי ממולנו את טאוור רקורדס. נזכרתי שקבענו להיכנס כדי שהיא תקנה לי מתנת יומולדת מאוחרת, ביקשתי ממנה סרט, היסטוריה של אלימות, והיא אמרה שהיא כבר תבדוק.

הגענו לרכבת, ושאלתי אותה שוב:"את לא מסוגלת להישאר?"

"לא".

"את צריכה להיות"

רגע שתיקה.

"אני אוהב אותך, אני תמיד אאהב אותך, אל תשכחי את זה".

הצמדנו ראשים. "ביי", אמרתי.

נפרדנו. היא הלכה מהר בחזרה לקניון, היהרתי למה, אולי היה לה קצת קשה, תיארתי לעצמי שגם היא ממהרת עוד לראות את מיקי, כי הוא בקרוב הולך.

בדרך חזרה, ברכבת, חשבתי למה היא לא הייתה מסוגלת. עלו לי שלוש סיבות לראש, הראשונה היא שהיא פשוט רצתה להיות אם מיקי, דריה ונוגה, השנייה היא שהיא פשוט לא הייתה מסוגלת לתמוך בבנאדם כרגע, והשלישית, שקשורה בשנייה, היא בגלל שבמשך תקופה יחסית ארוכה, תקופה לא טובה שלי, הייתי רב איתה וכועס עליה על דברים קטנים ושטותיים, הייתי מעוצבן וריקני והייתי מוציא את כל הזעם עליה. הסיבה היא שהיא פוחדת, פוחדת לפתוח את עצמה, פוחדת לתת לי להיכנס. היסטוריה של אלימות.

כשהגעתי לנהריה, קפצתי למיוזיק בוקס לבדוק אם המתנה לאמא ואבא שלי, לרגל יום נישואיהן שחל אתמול, ב-22, הזמנתי קולאז' תמונות שלהם מגילאים שונים, וגם שלנו, הילדים, וברגע הגינה שלנו, שבחודשים האחרונים הם מאוד טיפחו אותה, היא תהיה מוכנה מחר. אח"כ נסעתי אל שי, חבר שלי, דיברתי איתו על הכל, כולל הרקע, היה טוב לדבר על זה, וראינו סרט הנקרא: V For Vendetta, סרט מעולה, מומלץ מאוד.

הגעתי הביתה, הדבר הראשון שעשיתי הוא להתקשר אל סהר, ודיברנו, והייתה שיחה טובה, סהר אכן פוחדת בגלל התקופה ההיא, ואמרתי לה שהדבר הכי חזק שאני יכול להגיד לה זה להבטיח שזה לא יקרה שוב, ושזה יוכח בשטח.

ועכשיו אני כאן. מחר אני הולך ליום השלישי של הסדנת עיתון של בית הספר שלנו, אחרי שהייתי גם ביום הראשון

להת' לכם(=

יוני.