רגע לפני שאת נהיית כל חיי, לעצור, להגיד לך, ולתת לך להיות בזכות עצמך, לתת לדברים להיות.

"היי סהר. מה נשמע?"

"בסדר. מה איתך?"

"בסדר. רציתי להגיד לך משהו. מה שעשיתי אתמול, מה שאמרתי זה כדי להראות לך את מצבך, שתביני אותו"

"להראות שאני פתטית?"

"לא, סהר, בכלל לא. זה לא שאני לא מבין את מצבך, אני מבין אותו ואני חושב שאת יודעת את זה בתוכך. אני לא יודע מה גרם לך להגיד את מה שאמרת ולכתוב את מה שכתבת, אבל אני יודע, ואני מבין ואני אוהב אותך ואני רוצה לעזור לך. אם את מרגישה שאני כמו פסיכולוג, אז כן, אני כמו פסיכולוג, כי אני מאמין שזה מה שיעזור לך. אבל מתנשא? אני לא התנשאתי, ואני מצטער אם את מרגישה ככה, אבל מבחינתי אני לא התנהגתי ככה. ביום שחזרתי מעזריאלי אמרתי לעצמי שאת צריכה עכשיו קצת מרווח, קצת חופש ממני, אבל עשיתי בדיוק ההפך כי הרגשתי צורך לדבר איתך. החלטתי שאני אתן לך עכשיו את המרווח, אחרי שאני אגיד מה שיש לי להגיד. את תדברי איתי מתי שתרצי. אם יעבור המון זמן ולא נדבר, אני כן אתקשר איתך, אבל כרגע זה תלוי בך. יש לך משהו להגיב?"

"לא".

"אז נדבר, להת'"

"ביי"