האוטו עלה בעלייה בצורה טובה. בו זמנית חשבתי: אני רחוק מאהבה. לא מרגיש קרוב, לא מרגיש רומנטי. האידאלים נמצאים, האהבה לא. אני מתגעגע לפרפקציוניסט שבתוכי.

רוצה לחזור להיות אני. להיות חזק, ללא פחדים, אוהב, יודע לעזור, להגיד, להקשיב, הכל. להיות חופשי, לנשום, מבחינה גופנית ונפשית. להשתחרר מבעד לסדקים.

רק דרך אחת. לנשום עמוק, לשכוח את הכאב, לזכור את הדרך, ולהתחיל מחדש.

הורדתי אותם. הייתי כנראה צריך לחשוב עם עצמי יותר. ואז, עוצם עיניים לשנייה.

בום. התנגשות חזיתית. החזית של האוטו נמעכה לגמרי. כמו כן גם חזיתו של האוטו השני.

20 דק' לאחר מכן הורים בני 40 חוזרים מבילוי בחיפה. ברדיו נאמר:"תאונת דרכים בכביש מעלות-תפן. מדובר על התנגשות חזיתית. ההרוג הוא בן 20".

האמא אומרת:"אוי, זה נורא".

רוחי מרחפת מעל כשהם עוברים באותו הכביש שבו קרתה התאונה. לא, זה לא נורא בכלל.  וממשיך הלאה.

המוות אינו הסוף

והתחלה חדשה לא מצריכה מוות שלי, אלא מוות של הכאב, של הפחד. חוסן רגשי והישענות על הרגשות הטובים.