איך כמה שעות יכולות לשנות את השבוע, את סוף השבוע ואולי גם את מה שיבוא בעקבותיו.

איך הריקנות יכולה לבצע הכל, כמו השלמות. חזקה, משתלטת, מכוונת לאן שהיא רוצה, יודעת מה להגיד. רק מה-הריקנות הורסת. הריקנות היא ריקנית, אובדנית.

איך ברגע של עייפות וחוסר כוח מלא אתה מנותק, שהקשר אבד, שדווקא איתם פחות היית. וזה נכון, איתם פחות היית, וגם לא ממש נקשרת עד הסוף עם כולם, חבל סתם להתבאס מזה. שום דבר עוד לא נגמר ואתה לא מנותק לגמרי. אבל אז זה לא מעניין אותך וכל מה שאתה חושב זה עליה. מהקבוצה השנייה אתה גם מנותק. ולאט לאט החוסר יכולת לעמוד על הרגליים אחרי תורנות המטבח משתלטת. הרצון שהכל יהיה מושלם גובר, החשיבה ופחות הפעולה, ההרהור, הניתוק, כן, היית פחות איתם, אבל לא נפרדת. אתה מגלה שבעצם לא היית איתם השבוע, וזה נכון, עבדת בעיקר עם מחלקה 2 וגם שם לא בהדרכה. אין סיבה שזה יעציב אותך. אינך יכול לתת דעה אובייקטיבית על מה קרה איתם השבוע, אלא על הדרכים לשיפור שלהם, אין סיבה שזה יעציב אותך.

פורפורציות. אז היא אמרה, קצת מקובעת ונסחפת, ככה היא יודעת. זה לא אישי, זה לא צריך להרוס לך.

ואהבה. זה פשוט כבר היא, ואתה פשוט לא מחפש במקומות אחרים. מבחינתי? או היא או כלום. אבל זה לא צריך להיות ככה. אתה נהנה במקומות אחרים עם אחרות, אבל לא לוקח את זה לרמה הזאת. רק איתה. מרגיש שאין אחת מלבדה שיכולה כבר לעשות משהו, שיכולה להגיד אהבה. אז למה לנסות להשתחרר אם זה טוב? אם יבוא משהו, אני אהיה מוכן. אין סיבה לעצבות.

אבל אתמול הייתה. לא עצבות, ריקנות. הרגשה שכל מה שאתה יכול לעשות זה לברוח, להתחמק, ללכת משם, להתעסק בדברים אחרים, לא להיות באירוע המרכזי. לא להגיד, לגלגל עיניים, לא יכול בכלל לנסות כרגע. לא מכוון לזה.

אז אל. תתעורר בחזרה. אתה יכול. היה לך את זה ויש לך את זה. רק אל תשקר, תשמור על הערכים, אל תפחד מהתגובות, תגיד את מה שיש לך להגיד. תעמוד על שלך, תמצא את הדרך.

שבוע שעבר נגמר טוב. החניכות העריכו יותר את הבנאדם שבי אבל לא העריכו את הצבא. לא קלטו את הקטע של משמעת עד הסוף, הגיעו לקצה של הקרחון אך לא נגעו, ראו את הים אך לא ירדו לחוף. אבל נגמר בהרגשה טובה.

השבוע לא עליתי. היה די פתאומי. שוב באו יותר מדי חניכים והיה עיכוב בלו"ז, אבל הכל הסתדר. ראיתי שהשם שלי לא מופיע בפריסת מגורים, דיברתי עם הסמ"ל, הוא קרא למ"מ, ואחרי 5 דקות הודיעו לי שאני לא עולה להדרכה. מה כן עשיתי? שחררתי חניכים הביתה(טופס טיולים, הזדכויות על מדים), הוצאתי פריסות(ארוחות ביניים) עם הסמ"ל, עשיתי עב"סים ושמירות והעברתי הודעות. חוץ מזה גם עזרתי בכיבוי אורות, כמו בשבוע הדרכה. היה כיף, היה נחמד, גם בהדרכה וגם במפקדה. שבוע חופש, היה כיף.

יום רביעי היו שיחות סטטוס. לפני זה המ"מ(מפקדת מחלקה) שלי, עמית, דיברה איתי, אמרה לי שיש תפקיד שנקרא ממ"ח(מפקד מחלקתי), אני אמרתי בצחוק מפקד מחנה, שבעצם נמצא יותר מאחורי הקלעים, עוזר בדברים, תופס צוותים אם צריך, עוזר במנהלות וגם למפקדה, בעצם מה שעשיתי השבוע. אמרתי שבעיקרון באתי להיות פה מפקד, ואני יודע למה מציעים לי את זה(אני צריך עוד לעבוד קצת על הפיקודיות שלי) אבל אני בהחלט אחשוב על זה. נהניתי השבוע, היה לי כיף, ואני יודע שאפשר לעבוד על הפיקודיות ולהגיע לרמה שהיא טובה, אבל גם בעצם בתור מפקד מחלקתי דרושה פיקודיות אז גם  בתפקיד הזה אעבוד על זה.

את כל זה גם אמרתי בשיחת סטטוס, בראיון עם המ"פ החדשה שלנו, נוגה, גם דיברנו קצת על מה שהיה ועל מה שאולי יהיה.

ההבדל בין השבוע הזה לשבוע ההדרכה הוא פשוט חוסר הלחץ, וזה משהו שהוא מאוד יעיל. להיות רגוע, לדעת לעשות את הדברים בלי לחץ ועם רוגע, למהר כשצריך, אבל לדעת להיות רגוע באווירה הכללית. אם לכל מפקד יהיה את זה, זה יהיה מצויין, ישפר את התפקוד. שימשיך ככה, לא לרדת מההר, לא להיות לחוץ, להירגע, זה הכי חשוב.

כששמעתי שאני לא עולה להדרכה שיחררתי את החבל. לא הייתי בדיסטנס. כשהייתי צריך אז כן, כמובן, אבל היתרון הוא ששיחררתי את החבל, לא הייתי לחוץ.

רק להמשיך ככה והכל יהיה מצויין.

סופ"ש. להירגע, לנוח, להיות, לבנות, לכוון, למצוא, לאהוב, לחשוב, הכל.

זהו.