אני אוהב את צלמון. השבוע התברר לי כמה אהבתי הזאת היא עיוורת וחסרת פשרות, עד הסוף. כל פעם שמישהו אומר רע על צלמון, אני מרגיש רע מבפנים, היי, צלמון הוא דבר טוב! ואני נותן לזה להנחות אותי. בחרתי לי מקום. תפקידי כעת הוא פקיד פלוגתי, ומה אני אעשה בו-זה תלוי בי. אני יכול לשבת ולא לעשות כלום כל היום, ומצד שני אני יכול לעשות המון. ואני מתכוון לעשות המון, חזק, עד הסוף. שמה אמצא אותי. שמה אהיה מי שאני רוצה להיות, מחדש. לעזור. בכל התחומים. לדבר. להיות.

ואהבה, כן, גם היא נמצאת. ונראה די אופטימי. רק צריך את הכוח עד הסוף, את היכולת. בלי התביישות, בלי ריחוק, אהבה, פתיחות. אופטימי.

להשתחרר, לראות את היופי, לרצות אותו, לדעת מהו.

אני יכול, עשיתי זאת בעבר, אעשה זאת שוב. רק להשתחרר ולמצוא את החוזק, שוב. עד שהוא יישאר לתמיד.