אז מה קורה?

היה שבוע טוב. הייתי, נוכחתי, הראיתי, נהניתי. והשבוע אני ברגילה, עד יום ראשון הבא. בתחילת השבוע תפסתי צוות, לא הכי טוב תפסתי אותם, היה להם איזשהו כבוד ואיזושהי משמעת, אבל לא עד הסוף, כבר בשיחת פתיחה החמרתי איתם מאוד(קצת יותר מדי) ועד אחרי כמה שעות כל מה שרציתי זה שכבר יבואו להחליף אותי. וכך היה, לא עליתי להדרכה, רק החלפתי את המפקדת שלהם שהייתה בהפניה. אחרי שהיא החליפה אותי- העניינים התנהלו כרגיל, עשיתי מה שרציתי לעשות, עזרתי בלש"ב(לוחמה בשטח בנוי), בהעמדת חניכים ותרגיל חוליה בשטח שדאות, וכל הדברים הרגילים, טופס טיולים וכו'. הייתי השבוע יותר עם מחלקה 2, בעיקר בגלל המ"מ. נדמה לי שיש לה איזו טינה נגדי, או משהו כזה. כשכולם חזרו מהמטווחים הייתי צריך להעביר לה משהו וכששאלתי אותה אם היא נמצאת בריכוז כי נראה שהיא לא ממש מרוכזת, היא ענתה כן בקול עצבני וחסר סבלנות וכאילו זו חוצפה לשאול אותה דבר כזה. בחיי, כאילו קצינים אינם בני אדם. אבל הם כן, בטירוף, כמו כולנו.

וזה אחד הדברים שמטרידים אותי בצלמון. הקצינים שומרים יותר מדי לעצמם לדעתי ומראים לנו פחות מדי. תראו לנו הכל, חבר'ה.

אז ניסיתי להתקרב אל מחלקה 2. אפילו הצלחתי לקבל מהמ"מ מחמאה, שזה מצויין. קיבלתי מחמאה בנוגע לאיזה צ'ופר שהכנתי לפלוגה. טוב מאוד. אבל עדיין לא עד הסוף.

היופי בצלמון הוא הביחד. כולם סבבה אחד עם השני, בכיף. תמיד יש יוצאי דופן, תמיד יהיו אנשים שירגישו אחרת, אבל בדוגרי כל עוד בנאדם פתוח לאנשים אחרים ורוצה להיות סבבה, הכל טוב. האנשים שלא רוצים, אפשר לדבר איתם.

אז זה היופי, הביחד. החבר'ה. אבל גם פה לא מושלם.

ביום חמישי היה לנו מסדר מפקד. כלומר, בדיקת מסדר על החדרים של מפקד הבסיס. מסדר יותר מורחב, פינוי גזם, שטיפת קירות, פינוי דברים שלא צריכים וכו'. בין השאר, כרגיל, שטיפת חדרים, מסדרון ושירותים. גם, כרגיל, ניקוי נשק, רק שהפעם מניחים את הנשק וחלקיו על המיטה לבדיקה. הגיע מפקד הבסיס, כולנו עמדנו, הימני ביותר הצדיע, הוא הסתכל על החדר, ושאל מה שלומנו, לחץ את ידינו, ושאל אותי אישית מה עשיתי השבוע. בפיזור הדעת עניתי כל מיני דברים, כששאל מה למשל עניתי שעזרתי להכין ערב פלוגה, וחוץ מזה עשיתי עוד מלא דברים, פשוט נכנסתי לשגרה של העניין, להתרגלות. נדמה לי שאולי כדאי להכניס עוד הנאה, שקצת שכחתי מזה. אולי.

לפני שמפקד הבסיס הגיע, מישהו ייעץ לי ברגילה שלי לשפצר את הכומתה. לדעתי מגזימים בעניין הזה. הכומתה לא כ"כ נוראית, נראית בסדר גמור, רק אתם עושים מזה משהו נורא כ"כ. חלאס.

השבוע גנבו לי אותה. כשאמרתי לאותו אחד שייעץ לי שהיא נגנבה הוא אמר:"או, אולי אפילו טוב יותר, קנה חדשה שלא נגעו בה ונתחיל ממנה".

ובאותו רגע זה נגע במשהו, זה התחיל להוריד לי את המצב רוח, ומשם נוצר הפיזור דעת כשהגיע מפקד הבסיס ושאל אותנו שאלות. הוא גם שאל אותנו מה עושים במקרה של שריפה, וענינו תשובות טובות אבל לא ענינו את הדבר הבסיסי-להוריד את השלטר של החשמל. איפה נוצרה הבעיה? פשוט לא תודרכנו לגבי העניין. גם אני אישית. לא מספיק להגיד פעם אחת, כמו שעשו בהקפצת הג"ס(הגנה סביבתית), אלא גם, במיוחד למי שנמצא בחוליית הג"ס(אני) לתדרך אותו שוב לגבי העניין הזה.

אז מאותו רגע המצברוח השתנה. הייתי יותר שקט, יותר מהורהר. היה לנו ערב מפקד, אחת החובשות אצלנו קיבלה דרגת רב"ט(ואגב, חודש הבא אני מקבל סיכת צלמון, יחד עם קורס ר"ה), אחרי הענקת הדרגה אכלנו, ואז היה ערב שירה ישראלית, תחרות בין שני קבוצות.

מוזיקה. מוזיקה זה תמיד טוב. מוזיקה חזקה, רועשת, גועשת, גלים, משתנה, משנה כיוונים כל הזמן. ככה אני הרגשתי, משתנה, נסחף עם המוזיקה לכל מקום.

אח"כ הייתה לי שיחה עם הדס, דיברנו קצת על עמית והילה, המ"מיות בפלוגה, על המד"נים, על ההדרכה עצמה, על איך אנחנו מרגישים בצלמון.

כמה נחלאווים באו להשתלמות בבסיס. לא ייאמן כמה אנשים מסגל הבסיס מקנאים בנחלאווים. סה"כ נחלאווים שרים ביחד, משחקים ביחד, קצת ילדים קטנים ביחד, וזה גרם להמון קנאה אצל אחרים, והם מתחילים לרדת עליהם, להגיד שטויות. מה שהקנאה מסוגלת לעשות. מה שהרצון לרדת על מישהו, למצוא שעיר לעזאזל מסוגל לעשות. באותו רגע פשוט רציתי לצעוק:"תתעוררו! צאו מהשוק כבר! צאו מהמסגרת!"

וזה מוביל אותי להסב"ש(הסברה שבועית) שחשבתי להעביר לסגל הבסיס. הסתגלות לצה"ל, כל ביטויי הפז"מ למיניהם, יא צעיר, יא פעור, כל השטויות, לאותה לקנאה, לאותה צעקה שאני רוצה לצעוק: תתעוררו! רק בעדינות, ברוך, בהבנה, כי זו ההתמודדות שהם מכירים. זה פחות באחריותם, אבל השינוי הוא באחריותם. העניין הוא, שזה נושא רגיש, כי מדובר גם בנושא שיכול לעורר ביקורת כלפי הקצינים, כלפי הסגל שמנהל את הבסיס, כלפי אופן ההתנהגות שלהם. למשל:  ראיתי את מפקד המחנה עם כובע של צלמון, אף פעם הוא לא היה עם אחד. אמרתי: היי, פעם ראשונה שאני רואה אותך עם כובע של צלמון, הגיע הזמן". ומבחינתו זה פעור, ככה הוא אמר, סה"כ הגדרה, די טיפשית, שמצמצמת את הדיסטנס. אני מבין למה יש דיסטנס, הייתי מפקד, אבל זה לא חוסר כבוד, זה סה"כ פחד, או הגדרה שאתה מרגיש מוגן מאחוריה, וכנראה גם וגם.

מה עוד? אהבה. רייצ'ל. מה היה? לא הרבה, לא השתנה. צריך להכניס הנאה ותשוקה לחיים, קצת נאבדו לי. צריך להחזיר אותם. רוצה להחזיר אותם. בפברואר היא עוזבת את הבסיס, אז כדאי לדבר כדי ללבן את העניינים. נראה.

(האם היא ואני רואים את הים אבל לא יורדים לא לחוף? לא, הים עדיין מטושטש קצת)

ולבסוף, שיר על כאבם של הלא מובנים והלא יודעים. שיר מאוד יפה. הייתה אתמול כתבה על אמהות שילדהן נרצחו, ביניהן אמה של תאיר ראדה זכרונה לברכה.

הכניסיני תחת כנפך

 והיי לי אם ואחות

 ויהי חיקך מקלט ראשי

 קן תפילותי הנידחות.

 ובעת רחמים בין השמשות

שחי ואגל לך סוד יסורי

אומרים יש בעולם נעורים

 היכן נעורי?

 הכניסיני תחת כנפך

 והיי לי אם ואחות

 ויהי חיקך מקלט ראשי

קן תפילותי הנידחות.

ועוד רז אחד לך

אתוודה נפשי נשרפה בלהבה

אומרים אהבה יש בעולם

מה זאת אהבה...

הכניסיני תחת כנפך

והיי לי אם ואחות

ויהי חיקך מקלט ראשי

קן תפילותי הנידחות.

הכוכבים רימו אותי

 היה חלום אך גם הוא עבר

עתה אין לי כלום בעולם אין לי דבר.

הכניסיני תחת כנפך...

תמונה מתוקה לסיום מאחד העיתונים השבוע(=