הממ.
פעם חיי היו בסולם אחר. בנויים בצורה אחרת אך מורכבים מאותם הדברים, אותן ההגדרות. מדובר על סולם אחרברמת הרגש. הידע שם, האמת שם כמו תמיד, אבל הרגש בא מכיוון שונה. הרגש בא מהכיוון שיש סיבה לחוסר חופשיות, לחוסר היכולת, מהכיוון הזה. אז בעצם, האם יש חוסר? במידה מסויימת זה מרגיש ככה, שחסר קצת להט, התלהבות, תשוקה, אהבה, ומצד שני יש את הרגש הזה בכמויות, הוא מופיע, הוא בעצם תמיד שם, ככה זה מרגיש, ובכל זאת חסר, אולי. אולי זאת הכניעה? הוויתור? שמרגישים שאי אפשר יותר מדי? שהולך לי טוב בתחום אחד אך בתחום אחר יש חשכה?
הסולם האחר, הצד האחר שאני מדבר עליו הוא הרגשת החופש. אותה הרגשה שאתה יכול לעשות הכל. עניין של שגרת חיים, נדמה לי שחסר לי קצת מזה. אולי התרגלתי לחופש, התרגלתי לתחושת הנוחיות של שלמות עצמית ושלווה, אני קורא לזה במילים אחרות תסביך הנחלאווים, התיאוריה מבוססת על השיר "שלווה" של להקת הנח"ל. בעצם, השכיבה, העייפות, העצלות המלווה בשלווה, סוג של שיגרה רגילה ונעימה, אך שמשהו חסר בה. אני עכשיו ברגילה, ואני לא מרגיש שאני צריך חופשה כרגע, אבל אולי, מצד שני,אולי אני דווקא כן זקוק לרגילה, ולהתחלה מחדש כלשהי, שמשהו רענן, מלהיב ובעל תשוקה וכיף, וחיים, יחזור. אולי.
אז זה בינתיים. נראה. השבוע כנראה אלך למפגש ישרא,לא נראה לי שאני אהיה שם הרבה, רק כדי לפגוש את ג'אנה. סהר לא תגיע. יש באותו יום בת"א דיונים בנושא הארי פוטר, אז אולי אקפוץ לשם. חוצמזה, יש תכנונים גם לבלות עם אילן, גם הוא בחופש, ללכת לבנק להצהיר על העובדה שקרובי משפחתי יכולים להפקיד כסף לקופת הגמל שלי באישורי, ולעבור לחשבון בוגר. בין השאר אולי אפגש עם חברים, נראה.
הבית ספר שלי מגיע לגדנ"ע בצלמון. יהיה סבבה.
לסיום, השיר. נראה.
על המחנה נדלק ירח
על המאהל כוכב זורח
והזמן כמו גומי מתמרח
ליל שבת בלי טעם ובלי ריח
והשקט את הלב קורע.
איזו מין שלוה ולא עושים שום דבר
איזו מין שלוה ועוד שבוע עבר.
השבת בכלל אינה עוברת
כבר קראנו את עיתון הערב
שרנו כבר שירי מגל וחרב
כבר תפרנו את החור בגרב
ופתרנו תשבצים בלי הרף
איזו מין שלוה ולא עושים שום דבר...
אף מכתב ממך עוד לא הגיע
עוד מעט המפקד יופיע
ויחזור ודאי שוב להבטיח
בקרוב לרגילה אגיע
שתקני שוב שניים ביציע.
איזו מין שלוה ולא עושים שום דבר...