...לפני כמה חודשים עשיתי איזשהו שינוי בפאזה אחרת. פאזה אחרת, סולם אחר, רמה אחרת. לא מעל או מתחת, אלא אי שם, באמצע, בין הכיסאות. כמו שאומרים שמשהו נפל בין הכיסאות, שם הייתי גם אני יכול ליפול, אבל רציתי לקום, אז התחלתי. מבחינה יחסית הייתי למטה, במקום יותר נמוך ממה שהייתי בו בעבר, אך מצד שני יכול להיות מקום מצויין אם הינך אוהב לצחוק. אבל לא הצחוק הוא התרופה האולטימטיבית, התרופה שלוקחת אותי לאן שאני באמת רוצה להיות. אולי עצם ההגדרה של המקום הזה בתת המודע שלי היא מה שגורמת לזה להיות כ"כ קשה בשבילי לקום עד הסוף. למען האמת, אף פעם לא הייתי למעלה לגמרי, הרגשתי ככה, ידעתי איך זה צריך להיות, אבל או שלא הייתי כולי בתוך זה או שזה לא נמשך לאורך זמן, ובעצם צריך לקרות עוד איזה שינוי, סוג של ירידה לקרקע אך עדיין תעופה. במקרה כזה, הדברים הקטנים הם אלו שיכולים להפיל אותך. דברים שפעם היית יכול לעבור אותם בקלות והפעם הם יותר קשים. ההתמודדות היא לחיות באיזו אשליה קטנה כדי לעבור את היום, אפילו רק להגיד אותם אבל לא באמת להתכוון,  ולהצליח באמת להתמודד עם אמרות האמת. הנוחיות שבזה אך בסופו של דבר החוסר מסוגלות שאתה מרגיש. מדהים, יכול להיות שכל זה רק מתרחש בראש, ולא ברגש, או שזה התרחש ברגש לפני, ועכשיו בעיקר הראש פועל כי לרגש קצת נמאס. אסור לרגש להימאס, צריך לטפל בו ולהחזיר אותו. אז אתה רואה שאתה לא מצליח להתגבר, להשתחרר כמו שיכולת בעבר. לוקח נשימה אך לא נרגע. לא מצליח לייצב את עצמך לגמרי.  אז אולי השינוי שנעשה היה יותר בראש מאשר ברגש, כי נכון לעכשיו, לא כולך בתוך זה. אתה עושה ועושה, ונהנה, אבל תפסת את עצמך ברגעים שהרגשת שמשהו חסר, לא? בעיקר בתחום ההוא, נכון? בשנייה שוב מופיע הרוגע וקו המחשבה במוחי שמה שיהיה יהיה, שאם יקרה איתה משהו אז יקרה, זה תלוי בך ובה, ואתה לא לחוץ מהעניין הזה. לא, ולא היית לחוץ כ"כ, אבל אולי, איכשהו, אתה דווקא כן כל כך רוצה שאתה פשוט מניח את זה בצד כי זה יפריע לתפקודך? איכשהו כן נהיית מנותק מהרגש אליה? ממנה? שניכם כבר מנותקים. היא? היא תמיד ידעה לנתק את עצמה, ובכלל, איננו יודעים מה היא מרגישה, מבחינה חיצונית קורה משהו, כן,  וכנראה גם סיבתה היא חוסר מסוגלות. אולי משהו אחר, אך לפי המראה זה נראה שהעניין הזה משחק תפקיד בשבילה. היא בקרוב עוזבת את הבסיס אז התכוונתי לדבר איתה.

כשיצאתי לרגילה הרגשתי שאני לא צריך מנוחה. דווקא להמשיך להיות שם, בבסיס,  אולי באיזשהו מקום ידעתי, על סמך הרגעים הקטנים של החוסר, שאני צריך שחרור, משהו אחר, ובאותו זמן ידעתי שאם אני אשחרר את עצמי אז דברים יהיו אחרת, אחרי ההרגל לשגרה של השבועות האחרונים, להשתחרר מזה יהיה אחרת, שבאותה שגרה הרגשתי טוב, אבל גם הרגשתי גם בחוסר לפעמים. וזה בדיוק העניין, כן להגיע למקום שאתה אומר לעצמך: טוב, זה המצב, בוא נתקדם מפה, אבל לא להתבסס על אותו מצב, על הדברים האלו, אלא להשתחרר שוב, מחדש, ובאמת להשתחרר, ולא להרגיש שאתה נוזל מהצדדים, אלא יציב, ידוע מה לעשות, לא לחוץ, ומרגיש אתה, מרגיש שלם, מרגיש שאתה לא נתון לאיזושהי שגרה מסויימת, אלא מסוגל לשנות פנים לגמרי כשאתה רוצה. כן, שמת את העניין איתה בצד, ראית שכרגע זה לא בר פיתרון,  וזה היה חכם לתפקודך, אך מה הלאה? זאת הפאזה. לדעת שלא הולך לך, ולתת לדברים להתגלגל, להתבהר, אבל הם לא מתבהרים, סימן שעלייך לקחת צעד למען ההתבהרות. עכשיו נכנס העניין הרגשי. הרגש התחיל את החוסר מסוגלות לכן רק טיפול בו יכול לסיים. אל תתפתה לאהוב באמת ולחזור להיות בעל תשוקה לעניין, כמו שהרגשת שחסר לך בשבועות האחרונים,  אלא למה שאתה באמת רוצה להרגיש, לאהבה, כן, אהבה טובה, אבל לא רק היא. כלומר, לא לאהבה תזזיתית, אלא לאהבה רגועה, רוגע, לא ריצה, לא מהירות, רוגע. שהכל יהיה טוב, במקומו, נוח, שליו, שתוכל לצאת לכל מקום ולחזור תמיד, שהמנוחה תפתח את עצמך, תשחרר אותך, ולא תקהה את חושייך.  לדעת לשחק עם הפאזות. לדעת מתי אתה צריך ככה ומתי אתה צריך אחרת. לנשום עמוק ולהשתנות. להגיע למצב שגם שיש לך מנוחה ואתה לא מרגיש שאתה צריך אותה, לדעת איך להשתמש בה. אתה עושה זאת כל פעם מחדש.

סינרגיה- חום יולי-אוגוסט

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד,
שעת צהריים, הפלוגה הלכה בואדי.
תרשום בספר דף, מדובר במלחמות,
תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי.

הנעורים יפים, הקיץ אין סופי.
ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת,
שרף צריפים, ברח לבית גוברין,
המשטרה בעקבותיו רק פה נרגע קצת.

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר
מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.
כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,
מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.

אני חוזר עם פס אלייך לביתך,
סוגר ת'חדר, גם אלוקים לא יכנס פה.
פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,
בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
מרחפים באלונקות שניים בלי שם,
בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם,
בזכרון המעומעם שלי היום,
מסך כבד של מלחמות והזיות.

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר
מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח.
כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב,
מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח.

אני חוזר עם פס אלייך לביתך,
סוגר ת'חדר, גם אלוקים לא יכנס פה.
פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה,
בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו".

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.
זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,
הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.
תרשום תרשום, רושם רושם.

את מה שאני זוכר מזה אני רושם,
תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק.
זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער,
הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב.
תרשום תרשום, רושם רושם.
תרשום תרשום, רושם רושם.

נכון כל כך שזה מדהים.

מדהים כל כך שזה נכון.