עכשיו אני כבר צריך לקוות שאלו ימי מעבר. ימי מעבר אל השינוי הקטן והמשמעותי(מה שהופך אותו לגדול, בעצם) מהחוסר שהיה. יום אחד הייתה נסיגה. ואיכשהו היא קרתה לכולנו. לכל מי שהיה בבית הזה. ואיכשהו במקום הבנה אחד של השני הגיע חוסר תיאום, התעצבנות ודיונים שהפכו לוויכוחים, ולא, אני לא מדבר עליי.

איך העובדה שהיית עייף וכאב לך הראש יכולה להפוך אותך לחלש ולא אמין רק בגלל שהלכת לישון מוקדם. כאילו סימן מהתקופה ההיא אומר הכל, אבל היו סימנים דומים גם לפני ולא התייחסתם ככה.איך כל מה שאתה מרגיש שנבנה מתמוטט.  מה קרה?

נסיגה.

והיה טוב, היה מצויין, אז למה? קצת לחץ השפיעה עלייך רבות.

והוא הגיע עם נקודת ההשקפה שלו. סלח לי, צא מהבועה שלך.

היו כמה שעות שפשוט תליתי את עצמי על ההרגשה ההיא שכתבתי את הקטע, שזה נתן לי את ההרגשה שאני משתנה, נפתח, משנה בתוכי, חוזר לעצמי, ולפעמים אני פשוט קם ומרגיש שזה כבר לא מרגש, ואולי כבר לא מעשי. אבל אני רוצה את זה, שוב, וגם את זה. את כל העוגה, ואני לא מתכוון לוותר.

לא רוצה נסיגה. לא רוצה להתעכב, לא רוצה לחכות.  כבר הייתי שם, אהיה שם שוב. איך זה יהיה טוב, אני מקווה שכן, נראה. רוצה לאהוב את החיים שוב, בדרך הייחודית. פתאום זה נראה לי לא אפשרי, בכלל.

לעצום עיניים, להירגע. איכשהו איבדתי, איכשהו צריך למצוא שוב. שונא את זה. די, איבדתי מספיק, חזרתי מספיק. אבל זה המצב. אם אתה רוצה להיות, לחיות, להנות-אז מכאן תצא. לפעמים זה פשוט נראה לי מיותר.

דווקא שחזרתי אתמול הייתי מעודד, היום בבית ספר קצת החזיר אותי לעצמי, לשליטה, והייתי עייף וכאב הראש, והייתי די בטוח שכשאני אתעורר המצב יהיה מצויין. גם היו לי חלומות טובים. לא זוכר מה בדיוק, אבל הם היו טובים.

וכשהתעוררתי זה לא היה כך. אולי בגלל אותה התעוררות באמצע הלילה ושאמא שלי אמרה: יפתח אמר שהלכת לישון כברב-7. היא אמרה את זה כאילו זה הדבר הכי רע בעולם. אולי די? אולי תצאו מזה? אם התעצבנת על משהו, אוקי, כועסת, יכול להבין, אבל חלאס, תפרידי,צאי מזה. די, חשבתי שקצת למדת, קצת התבגרת. קצת היית בלחץ, אפשר להבין, אבל תשימי לב לעצמך.

אז..איך מגיעים לזה עכשיו? אם הרגשתי ורציתי, אני ארגיש וארצה, שוב. כל פעם מחדש. למצוא את עצמי מחדש, להיות מי שאני רוצה מחדש. לפעמים זה נראה לי קשה להאמין, קשה ליצור, בגלל המיאוס, אבל זה יכול לקרות, זה יכול לקרות...