עכשיו אני אנטי גיבור שאינו מאמין בחיים.

אבל בעצם, זה בכלל לא נכון. פשוט יש המון כאב. חיצונית, רק לרגע אחד, הודף הכל מעליו, אבל יודע לקחת הכל הכי פנימה ולעזור ולטפל ולצמח ולהתפתח. והאמת, זה טוב. זה לא באמת אנטי.

ובפנים? מה גורם להרגיש רע שיוצרים איתך קשר וכל ההרגשות הרעות מופיעות? מה בעצם גורם לך לשכוח מאהבה ומהתפקיד אבל כן חושב על הבית ועל חוסר הנוחות והכאב שמעוור אותך?

יודע יודע יודע. קורע קורע קורע.

שקוע.

איכשהו נשען על משהו לא אמיתי, רק על הרצון להרגיש טוב. אולי זה הדבר היחיד שמתאים עכשיו.

אין זלזול.

לעד זה ילווה אותי, אמרתי לה. צל הירח. רק קמצוץ נשמה שנותנים לו ביטוי, אך בריחה, חוסר התמודדות. זה למה אנשים נרתעים ממני. זה למה אנשים לא יכולים באמת לתמוך בי. זה למה הם לא יכולים להבין בכלל את כאב העולם.

"אני לא מתכוון לוותר". לאן זה הלך? לאן הלך החיבור הזה? מרוב כאב התנתקתי.

שאלתי את מרגו אם היא מבינה. איך שהיא הסבירה את זה אמרו שהיא לא. אני לא רציתי להוכיח את צדקתי, אבל ברגע שסיפרתי גם היא ברחה, לא בגלל שהיא רצתה, פשוט היא הרגישה שזה גדול עלייה. כנראה גם עם דקלה.

אבל אני עדיין פה.

אהבה. אולי זה לא הזמן לשאול, להתלבט, לפעול. באמת רוצה להיות רגוע בעניין. לט איט בי, אמרו הביטלס, וככה אני רוצה. להיות רגוע. שהכאב לא יעוור אותי. שדות שלווה אינסופיים יכולים להיות מאוד דומים לספינה בעת סערה.

היז גוט דה הול וורלד אין הניז האנדס. ככה אומרים וצודקים.

הסתכלתי בעיניה של שרית שאמרתי לה:"אני לא מתכוון לוותר", אותן עיני עגל שלה המומות ולא מבינות במידה מסויימת, רגישות מאוד בהסתכלות אחרת, ומכבדות, מקשיבות.

אני לא רוצה לוותר. אבל הגיע הזמן שגם אתם תעשו צעד. כי עם כאב כזה אי אפשר לחיות.

יוני.