צלצול פלאפון לא צפוי בזמן לא צפוי מאדם לא צפוי, אבל מתקבל על הדעת. אמא מתקשרת אליי.

"הלו"

"היי יוני"

"היי אמא, מה נשמע?"

"בסדר, ואיתך?"

"טוב".

"תקשיב, יום שישי אני מתכננת נסיעה לירושלים לכל הסופ"ש, לכבוד היומולדת שלך ושל אבא ,הזמנתי כרטיסים למשהו, יש לך איזה משהו שימנע מבעדך לבוא?"

"אממ..לא".

"נהדר, אז יום שישי אנחנו יוצאים ב-14:00".

"סבבה".

"אז יאללה, נדבר, ביי"

"ביי".

אז עבר לו השבוע, הגיע יום חמישי הביתה, חזרתי מוקדם הביתה בגלל שיצאתי לתדרוכים(שלא היו, בגלל בעיות תחבורה).

אז ביום שישי, מוקדם יותר מ-14:00, הוריי ואני עשינו את דרכינו לעבר ירושלים. בדרך שמנו את לואי, הכלב שלנו, בפנסיון, שיעביר את הלילה שם. אח"כ עלינו לכביש 6, הדרך המהירה יותר לירושלים.

בדרך לשם שמעתי רוב הזמן מוזיקה כדי קצת להתנתק, וזה עשה לי מצב רוח יותר טוב. שארית היום היה נחמד. הגענו לאח שלי הגדול, עודד, שם הוא ניסה לשנות את התכנון מללכת לסרט רטטוי לסרט הסימפסונס, שיצא יום לפני. כנראה בגלל התלהבות לסימפסונס וחוסר המשיכה לרטטוי, גרם לו לרצות את זה מאוד. אבל המשכנו בתכנית המקורית של אמי.

הלכנו לנשנש חומוס, ואז הגענו למקום שישנו בו(המנזר של האחיות רוזמרי, בשכונת עין כרם בירושלים). אני הייתי היחיד שישנתי בחדר נפרד. ההורים שלי, אח שלי האמצעי, יפתח, וחברה שלו רעות, אח שלי הגדול עם החברה שלו, האמורים להתחתן אך אין להם כוח, זוהר.

אז בגלל שאני לכאורה הנזיר בחבורה, בחדרי הפרטי היו שני צלבים. בבוקר שקמתי הייתי חייב לכרוע ולהתפלל, ואח"כ לצלוב את עצמי, בשביל הקטע. רעות צחקה מאוד מכל הקטע של הצלב.

היינו כמה שעות בחדרים, נמים, קוראים, עושים מה שעושים, בשלב מסויים הנחתי את הארי פוטר וגביע האש(אני קורא את כל הספרים ואז אתחיל את השביעי), ושכבתי כמה דקות, חושב עם עצמי.

לפתע, אחרי כמה דקות חשיבה עליה, נתקפתי געגועים עזים לסהר. בא משום מקום. לא התקשרתי אליה, לדעתי זה לא צעד נכון כרגע בשבילה. אבל שלחתי הודעה, שכתבתי שנתקפתי געגועים חזקים אליה. היא לא שלחה הודעה בחזרה.

התקלחתי, התלבשתי, הלכנו למסעדה סינית, היה טעים ונחמד, ואז התחיל להתבשל לו עניין אחר. יפתח ורעות שוחחו על זה שיפתח לא נותן לרעות לאכול בסלון, שהוא כועס עליה. רעות דיווחה שהיא בכל מקרה, בסופו של דבר, עושה מה שבראש שלה. עכשיו, זוהר ואח שלי, הם מאוד אידאליסטים, שזה טוב, אבל הם מאוד כבדים, הם לא מסוגלים להשתחרר קצת מכל המסרים הלא טובים והרוע שנמצא בכל פינה. החיים הם גם כיף בין השאר, אבל הם לא תמיד נותנים לעצמם. יפתח ורעות, התייחסו לעניין הכעס בצחוק ובהגזמה, אבל זוהר לא קיבלה את זה בקלות. אמא שלי אמרה ליפתח ולרעות את זה, כדי שיהיו מודעים לעניין.

אח"כ נסענו לסרט. בדרך לשם התווכחנו קצת על העניין. אבא שלי חשב שזה שאמא שלי מדברת על זה עם יפתח ורעות היא יוצרת סכסוך. אני חושב שהיא רק רוצה להביא את זה למודעות, למרות שכן, דיברו על הבן שלה, וכשתוקפים את הגורים שלה, היא מגינה. היא אח"כ הבהירה להם שהיא לא רוצה לסכסך. להם זה לא הפריע בכלל.

דיברנו קצת על אח שלי, אמא שלי ואני. ואח שלי יודע להיות עדין, ויודע להיות אכזרי. כשהוא לא מסכים עם משהו, הוא הולך עד הסוף. הוא מפגין נגד הכיבוש, נגד הצבא, נגד הממשלה. נגד מדיניות עצירה של ערבים, מבוקשים או לא. הוא לא מעוניין לשמוע את הצד השני בענייני צבא ופוליטיקה. מבחינתו הממשלה כולה מושחתת והצבא כולו אכזרי.

אבל עם אנשים שהוא מכיר הוא יותר עדין, שאם נגיד הוא חושב שיש לי בעיה, הוא מציין זאת בעדינות, בטקט, בחן. הוא יכול להיות סבבה. שניהם מאוד חכמים.

אבל שניהם לא יורדים מהאידאליה הזאת, לא נהנים מהחיים בדברים קטנים הרבה.

זוהר ועודד מאוד מתנגדים לסרטי וולט דיסני, מאיזושהי סיבה שלא ברורה לי, כי לא שאלתי אותם. עודד אמר שהוא כל הזמן יישן, שהוא לא רוצה, אבל היה מסוגל ללכת והלך. זוהר לא הייתה מסוגלת לסבול את זה. מסוגל להבין למה. פשוט לא הייתה לה את הסבלנות לראות משהו שהיא מתנגדת אליו במשך שעתיים. בהפסקה של הסרט, רעות סיפרה לנו שזוהר אמרה לה שוולט דיסני מציגים חיות כמשהו חמוד ואנושי ושזה לא נכון. ומה שעוד יותר גרוע שיש אנשים שמכריחים אנשים לראות את זה. לגבי עניין החיות, זו פשוט דרך להעביר מסר. כולם יודעים שחיות הן לא ככה, בסופו של דבר גם ילדים. לגבי הכפייה, אף אחד לא הכריח, התכנון היה לראות רטטוי, עודד היה יכול להתגבר על הסלידה מהסרט, והיא לא הייתה חייבת.

חיה. לא ניתנת לאילוף. לא ניתנת להסיט מטבעה אלא אם כן כך עושים מילדותה. לעומת זאת, היא יכולה להסתגל לשינוי. וזה כל הרעיון. לזוהר יש בעיה, רגשית יש לה בעיה, ושמכריחים אותה והולכים כנגדה אז זה מתפוצץ. עודד התרחק מאיתנו קצת. זוהר הייתה צריכה ממנו תמיכה. היא לא מרחיקה בכוונה. עודד מתרחק מסיבותיו שלו וזוהר היא לא הגורם העיקרי. צריכים להקשיב גם לה, כי גם לה יש בעיה.

עודד וזוהר לא רוצים ללכת לעיר העתיקה כי זה מקום שכבשנו ושאינו שייך לנו. מבין את החשיבות ומכבד. אבא שלי רוצה שהם יהיו איתנו ובגלל זה הוא רוצה להכריח אותם, אבל זו טעות. עודד אמר בבוקר שאין לו בעיה ממש אבל זוהר לא אמרה משהו ברור. כשהתחלנו לנסוע עודד אמר שהם לא יסעו איתנו בסוף לשם. התחיל וויכוח. אבא שלי אמר שהוא רוצה להכריח אותם להיות איתנו. אבל אי אפשר לכפות את זה. אפשר, אבל התוצאה לא תהיה מה שאבא שלי רוצה, מה שאנחנו רוצים, זה לא באמת יהיה אמיתי. אמא שלי החזיקה את העובדה שעודד אמר שאין לו בעיה, אבל לגבי זוהר זה לא היה ברור. אבא שלי רצה שהם יבואו, וזה שהם לא באים משרה אווירה לא נעימה. עודד עדיין המשיך עם הטענה של הכיבוש, ולמרות שאמא שלי ניסתה לא להתערב, היא נכנסה, אחרי שאח שלי אמר שאחרי שאמא שלי סכלה את הניסיון של לשנות את הסרט לסימפסונס, הוא פחד להגיד משהו. הוא מרגיש מאויים, ואמא שלי עדיין מדחיקה את זה. אני מבין אותו מאוד. זה בדיוק מה שקרה לי שהייתי במרחב והמצב היה לא טוב והייתי מתבודד הרבה, מתנתק מההורים שלי. הייתי מאויים, ובקלות הייתי יכול להגיע למצב של עודד. אמרתי את זה לאמא שלי, ועוד אני מתכנן עוד שיחה בנושא.

הסרט היה טוב מאוד, כדאי. בעיר העתיקה היה נחמד, קיבלתי מתנות נחמדות, הרבה ספרים ופאזל של שודדי הקאריביים, והיה לי אחלה סופ"ש.

כל הסיפור עזר לי להשתחרר לאט לאט, בזמן האחרון אני מחפש אמונה, אמונה בשמחה, בחיוך, באושר, לא במתוק לא בריא, אלא באמיתי, חזק, וזה הגיע קצת, שונה,חזק, וזה קיים עוד, אני מקווה, כל פעם שמשהו אחר מושג- אני רוצה את מה שבינתיים לא נמצא. יש רייצ'ל, אין הבנה פסיכולוגית וטיפול, וההפך. רוצה את ההבנה והאמונה. זהו. היה לי, ויהיה לי. רוצה את האמונה באושר, בהבנה, באמונה ובאהבה.

ועכשיו-יש האוס. לפרטים על מה היה בתקופה שהייתי במרחב, אפשר לשאול אותי או להתאמץ יותר ולחפש בבלוג.

להת'. יוני(=