הייתה לי שיחה עם שרי, המפקדת שלי, אחרי השיחה עם זוהר. השיחה עם זוהר הייתה סתמית ולא הרגשתי ברגעים ההם שיכולתי להסביר את עצמי. הוא חשב שזו סוג של עצלות. שרי אמרה לי שכרגע אני מש"ק מרפ"ד, אך זה עוד נתון לשינוי. הייתה לי גם שיחה עם שרית, המפקדת שלי לשעבר, קצת דיברנו על זה, הסברתי לה שזה נטו מנטליות. דיברתי איתה על השיחה עם שרי, איך שהיא רוצה צפ"ה חזקה, והם נותנים לי זמן. שרי התכוונה שנראה איך זה מתפתח.

השבוע היה לנחשון(אחת הפלוגות בבסיס, הפלוגה שבה אני הדרכתי) הכנת סגל. הצטרפתי אליהם מדי פעם, כשיכולתי. כשהייתי בשיעור ענישה יצירתית, זה עשה לי פתאום חשק גדול להיות שוב מד"ן. פתאום זה נראה לי כפיתרון. פתאום זה נראה כהדבר שרציתי להיות כל הזמן, כמשהו שאני רוצה להוכיח לעצמי ולכולם-שאני מסוגל להיות מפקד בגדנ"ע. הפחיד אותי בעיקר האם אני באמת אצליח, למרות שבאותם רגעים הרגשתי שכן, והאם מפקדת הבסיס תתן לי.

ופתאום..באותו לילה, משום מקום, בצורה בלתי צפוייה, פרצופה האהוב והמתוק של רייצ'ל הופיעה, ובי הופיע פחד. אחרי הכל, היה רגש, והוא היה גדול. והיום גיליתי שליוליה יש חבר. זה לא פוסל...אבל זה בהחלט יכול להכריע את הפור.

אז מה בינתיים..סוכות..זמן לחשוב. אני צריך מחר ללכת לקצין העיר, יש לי פצע גדול באמצע החזה שצריך לטפל בו כמה שיותר מהר..אח שלי בא לחג.

רייצ'ל ומד"ן בסיס..זה כאילו המטרה הראשונית חוזרת. אבל אני לא סוגר שום דבר כרגע. יש עוד לדבר עם אח שלי הגדול, וסבא וסבתא? אולי.

עם סהר זה נגמר סופית, זה לא יחזור, כנראה. ואם כן, זה ייקח כמה שנים.

נראה. סוכות ב' אני סוגר בבסיס. מחר יומולדת לסושי, יש מסיבה אצלו, הולכים. נראה מה יהיה הלאה.

להת' בינתיים, בתקווה לסיום הפחד ותחילת העמידה על שלי, האסרטיביות, גם בדברים שלפעמים אני מוותר בקטנה, שחשוב לעמוד על שלי. לא לוותרבקצוות, להיות מסוגל לעשות הכל.

זהו.

אוהב אתכם, יוני.