אתמול הייתי לראשונה במועדון הוורטיגו, בקיבוץ רמת דוד. מועדון מצויין, מגוון מוזיקה, אנשים, ריקודים, רחבות גדולות ונוחות, מוזיקה מצויינת, וגם, אחרי הכל, מסיבת קיבוץ הכוללת מוזיקה שלא שומעים בד"כ, שזה אחלה. גם בחורות יפות לא היו חסרות, היה על מה להסתכל.

...מסתכל על הבחורות, על היופי, המגוון, אפשר למות מסינוורי היופי, פשוט כיף עם המוזיקה. רואה את פרצופה של אולגה מדי פעם,הרבה פעמים נזכר, וחושב על המכתב שאולי נכתוב. פעם אחת אפילו רואה את מבנה הגוף של רייצ'ל. בהחלט מוטרד אבל שליו. המוזיקה עושה הרגשה טובה. אני נינוח, כיף לי, אחלה מוזיקה, הצרות לא מטרידות, ואולי הן לא צרות. אולי. אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שצריך לעשות את הצעד האחרון. וחושב, ואולי קצת מקנא, על התחלות עם בנות ופיתוח קשר, מקנא בבחורים שכבר יש להן מישהי לרקוד אותה, להיצמד, להישען-פיזית ונפשית. בתיאוריה מאוד רוצה לחייך למישהי ולהתחיל משהו. אבל אולי לא חייב, אולי לא רוצה, אבל בהחלט המון יופי נשי מסביבי, כך שיש רצון גדול לחייך אל מישהי. אבל לא חשוב כ"כ כרגע, העיקר נהנים. מה שאני יודע זה שהמקום הזה הוא מקום מאוד מנחם, אין שטויות-קיבוצניקים, אנשים טובים. בחורות טובות.

ויכוחים עם עומר, דיבורים, הסכם טוב לבסוף. אני ממנו והוא ממני. "הפאק שלי שאני לא מצליח להיות טכני, אני לא מרגיש שזה אפשרי בכלל להכניס טכניות לתוך המערכת, זה הפאק. רוצה את זה, צריך את זה, ואתה תיקח את הדברים יותר בקלות ואל תפרש דברים לא כמו שהם, אל תיכנס לפירוש שגוי".

"ואתה תיקח את הדברים יותר בקשות"

"סבבה"

הרבה רגשות, היציאה נגמרה ב-7 בבוקר. לא היה צורך לישון הרבה. הבקשה שלי טכניות די מולאה, יש משהו יותר רגוע, הרגש פחות שולט בי, וזה טוב. לא להשתגע מיתר צחוקים. הבוקר נפתח עם סוף פרק של דוסון קריק-כשאבא של דוסון, מיטש, מת, תהליך העיכול והאבל. המון רגש עמוק על הבוקר-גורם לי לנשום עמוק ולהרגיש כאב, אבל נושם עמוק, מנפח חזה ומשחרר, מרגיש טוב, ואז רואה שיש את הסרט "החיים היפים", ואומר לעצמי:"לא, יהיה קשה עכשיו". הולך לדקה,חוזר, רואה איזה סרט, הרגש לא שולט, יש טכניות, יש טכניות, זה טוב. יש שינוי, יש תקווה, יש גאולה-העיקר זה הפורפורציה, לשלוט ברגש ולא שהוא ישלוט בך.