מאבק לאור באמצע החושך

...ולפעמים בסוף כל החלקים מתחברים, זה תלוי איך אתה מתייחס לחיים ומה אתה עושה במסגרת החיים-מקבל ומשפר או דוחה אותם ממך. כשאתה מנסה וקשה לך החיים יגיעו לטובתך, מניסיון-זה קורה. וכשאתה מקבל ורוצה זה יכול להיות גם לא צפוי, יכול להיות גם הפתעה נעימה. מה שחשוב הוא לא לאבד את הראש בשמחה ובאופוריה, לדעת שאפשר שהיא תגיד משהו אחר, שלא יקרה משהו. אבל השמחה היא מעבר לזה-שאם לא נדבר, אפשר להתקשר, משהו שמאיר את התמונה. רק להמשיך לחיות...

...אני באמצע. בין אור לחושך, היא הופיעה כקרן אור מלאה, ואיתה בטבעיות באה ידיעה מלאה אל המעבר והמשכתי לחיות, מה שמוכיח שאני יודע שיש לי את הידיעה והיכולת לחיות את חיי באופן טוב ובריא, והדבר היחיד שעוצר אותי היא החולשה הרגשית-פסיכולוגית שמתחוללת בגוף, בראש ובלב. כשאני מרגיש חולשה וכמעט מאבד את עצמי, אני מרגיש שהמילים שלי מחזירות אותי, מחזירות לי את האור, השמחה והביטחון בידיעה. יש בי פחד גדול לאבד את זה בתוך שניות, אך זה נשאר, אני מקווה שזה יישאר ואני אתחזק, עד שלא אפחד שוב ולא אאבד זאת שוב, שני הדברים מאוד דומים...

אני בנאדם מצויין, רק לשמור על עצמי.

חנוכה-מאבק לאור באמצע החושך.

רוצה לתמוך ולהיות שם באש ובמים-תמיד. לחבק ולאהוב כאלו שצריכים ובעיקר צריכות את זה. רוצה להיות מסוגל לעשות זאת בכל שלב ושלב....

...ועכשיו, לאחר חוסר רוגע קל בגלל ויכוח עם עומר והודות לטכניות שנוספה בי-סגרתי את עצמי קצת ולא דיברתי, בגלל חוסר הרוגע והפחד הקטן. זה לא טוב, אך לא יכולתי לשחרר, וזה גם למה לא הרגשתי שזה נכון ב-100% לדבר עם נועה. עומר לא טועה, כדאי להסכים איתו. וגם אם הוא אומר משהו לא נכון, לא להתרגש, לאבד את הראש ולהגיב בלחץ, כי אתה יודע, ויכול, ומסוגל, ואין שום סיבה שזה לא ייעשה. אתה על הסף ומרגיש בטוח, אך עכשיו אתה מרגיש קצת יותר סיכון. הכנסת משהו לא טוב למערכת- הסתגרות ונוקשות. אל תסטה מהדרך, אל תכעס, נסה להירגע ולחזור לנתיב, עם או בלי שינוי, כי אם תחזור לנתיב באמת-השינוי יהיה לטובה או לא יהיה קיים כלל. עכשיו הבעיה שאתה מרגיש פער-צמצם אותו, דע להיזהר ודע שאי אפשר לאיים עלייך רגשית ונפשית. יהיה קצת קשה יותר-אך תדע, אתה יכול, אל תיבהל. המטרה הסופית להתווכח ברוגע, כמו שצריך גם עם אור, יודע מתי להפסיק כשבנאדם, גם אתה, לא מוכן....

_____________________________________________________________________

השבוע היה מעניין. רשמתי מכתב לאולגה בשבת, לרעות קשה להעביר אותו בגלל חוסר נוחיות, לא רוצה להעביר לה כי זה עניין בינה לביני, והיא גם אמרה שיש לה לו"ז צפוץ בסופ"ש, ולדעתה היא לא צריכה לבזבז שעה עליי מיומה העמוס, אחרי שהיא יוצאת עד מאוחר בחמישי ורוצה לישון בשישי אחרי שהיא קמה מוקדם לאוטובוס. אמרתי לה שהיא יכולה פעם בשבוע לוותר על יציאה ביום חמישי כדי לתת לה את המכתב, היא אומרת שאני לא שווה את זה ושאף אחד לא יעצור את החיים שלה, אמרתי לה שהיא מגזימה, היא לא עוצרת את החיים שלה בגלל שעה אחת, דבר חד פעמי בכל הסופי שבוע שיש, עניין של הרגלים ותכנונים שלה, לא גמישה. אמרתי לה שזה חשוב לי מאוד, אני לא מבקש סתם, והעובדה שאחרי כל מה שעברנו ביחד היא לא מסוגלת לעשות את זה בשבילי. היא לא הייתה יכולה לסבול יותר, יצאה משם, בערב דיברנו, ליבנו את העניינים, היא לא מוכנה לשינוי ברמה הזאת, אני אמרתי שאני בא לקראתה, הולך בקצב שלה, והיא לא מוכנה לעשות משהו בשבילי. היא לא מוכנה וגם לא רוצה להיות.

ליבנו את העניינים, נתתי לה את המכתב והיא אמרה שתעשה זאת בהזדמנות שתצא לה, לא מאמין שזה יצא עד שהיא לא תיזום משהו. אם היא תלך עם המכתב עליה למקרה שהיא תפגוש אותה? קשה להאמין, אבל יש מצב שזה גם מה שהיא תעשה, שמבחינתה זה תפקידה.

יש לי קטע עם מישהי מהבסיס, שהתקרבנו לאט לאט אבל לא לגמרי, אבל בכיוון אפשרי, התכתבנו קצת באימיילים של הרשת בבסיס, ויום אחד שהייתי מצוברח שאלתי אותה שאלות מהותיות במייל, ומאז היא נרתעת ומובכת קצת. עם יוליה זה לא זז כרגע, אולי יזוז ואולי לא, נראה, יש יותר דגש על החדשה יותר, קוראים לה נועה.

רייצ'ל הייתה ביום רביעי בבסיס, ברגע שראיתי אותה רגשות עלו, הבנתי שאני צריך לדבר איתה, ואולי אפילו עוד יצא משהו. והיא, כקרן אור, הופיעה ונתנה לי תקווה גם בתחומים אחרים בחיי, בתחום החולשה וההתחזקות, הטכניות, ואני מקווה מאוד שאני אצליח להתחזק, לשמר, ושיהיה לי טוב ויצא לי משהו עם מישהי ואצליח להגשים את שאיפותיי בחיים מבחינת אמונות, דרך התנהגות ועזרה לאנשים. מה שתמיד רציתי.

נשימה עמוקה, תפילה, ויהיה טוב.

גם לאור צריך לחכות, גם איתו צריך לאט לאט. הייתה שיחה טובה עם בני בפטרול, שפכנו את הלב אחד לשני. טוב מאוד. מתקרבים. בני עוזב את הבסיס, סופסוף נתנו לו.

גבורה יהודית. מאבק על האור בחושך. אני אהיה חזק.