אני נחשף לחייהם של אמי ואבי באופן אחר, שונה ממה שהיה עד עכשיו. אין משהו חדש, פשוט עכשיו אני יותר שומע את זה מהם. יותר נכון להגיד, שומע את זה מאמא שלי.

אבא שלי זה ידוע. גדל בבית לא ממש טוב, נוקשה, לא נותן לנשום, ואמא שלי היא פשוט בנאדם מאוד רגשי, שהרגש בכמות שיש אצלה הוא פשוט יותר מדי. קשה לה עם המון דברים, קשה לה לוותר, היא מרגישה צורך עצום לרצות ולמצוא חן בעיננו. מאוד חסרת סבלנות ועצבנית גם. 

אבא שלי יותר מדי רואה ישר, טכני, סיבה ותוצאה ולא מעבר. ככה זה שאתה גדל בבית כזה. אמא שלי היא הדמיונית והמתפרעת.

ובאמצע כל זה, אני, שמבין, יודע, ומנסה לתת לכל אחד מהם את מה שהוא מוכן לקבל, מבחינה מנטלית.

אני, שהיה לי קשה במרחב והחולשה נגררת איתי עד עכשיו, באמצע כל זה, והם, דורשים. אבא רואה את החיים כמשהו שקל לעשות בו את הדברים מבחינה טכנית, אבל זה לא קל-כי יש גם רגש בפנים.

צריך להתחשב אבל גם לעמוד על שלך. יש כאב, להתגבר ולדבר. הגיע הזמן לדבר, חשוב לדבר, להתחיל ולהמשיך.

"...ואז אתה מבין את הרעיון, עד שהכל ייגמר, זה מה שגורם לך להמשיך, להתגבר על הכאב, לדבר ולהמשיך. תדבר, רק ככה זה ייפתר. אל תתן לניצוצות לסנוור אותך. המשהו שגורם לך להמשיך, הוא רצון ותקווה ממוסדים, וזה מעולה, אז תמשיך, עד שהכל ייגמר..."

סינרגיה-עד שהכל ייגמר

עד שהכל יגמר
אני אבוא קצת יותר
אני אבוא לבקר

את מנסה לוותר
כי את רוצה קצת יותר
מנסה לשחרר

הזמן ממשיך לעבור
כבר סופר לאחור
ולא יכול לעצור (לא יכול לעצור)

וכל הזמן שבוער
כל הזמן מתגבר
עד שהכל יגמר

עד שהכל יגמר
שלא אהיה פה יותר
שזה יפסיק לעוור

את מנסה לוותר
כי את רוצה קצת יותר
מנסה לשחרר

כמו בדרך למסלול יותר ארוך יותר קשה
כמו ללכת ובסוף קצת לאחר
זה מחייב אותך לדעת קצת יותר ממה שזה
עד שהכל יגמר

וזה קשה לי בלעדייך
כי את עוזבת אחרייך
מה שכבר תכננו,
מה שעוד נתכנן
אקח הכל, את מה שתתני
אז עד שהכל יגמר

כמו בדרך למסלול...