ריב בין אמא לאבא. מהות הריב הוא שלאבא יש את ההרגלים שלו, ולאמא את ההרגלים שלה. הם הפכים לרוב. זה מרתיח, הפצעים שלהם מדממים, אך יש את הצד הטוב. הצד הטוב הוא שהם חיים.

אני קצת חסר אונים, אבל בסדר. הם צריכים את הקצב שלהם, יודע את צורתו של אבא, שומע מאמא את צורתה, יודע מה כל צד מרגיש, ויודע שצריך לאט לאט אך לא לשכוח, לפתח את זה, להזכיר את זה, כי הנושא די ניסוג ובא, ועכשיו הוא עומד. תן להם את הזמן אבל שלא ישכחו. שידעו שיש דרך, אבא צריך בעיקר להתמודד עם עצמו. אמא צריכה לעבוד על סבלנות.

ואולי זה מאוחר מדי. אולי אני לא צריך להתעסק בזה-קודם כל לגרום לטוב שלי, עתידי לא שזור בשלהם, לא כרגע, ובוא לא נעשה את זה בכוח עכשיו. שלא יישב על המצפון שלך, מה שטוב, זה שזה לא יושב לי על המצפון, מה שכן מטריד אותי הוא שאין להם אי של רוגע.

קודם כל אטפל בי. אח"כ אתפנה אליהם.

אתמול ביקשתי. ביקשתי להתחזק, כי רציתי לעזור לאח שלי, והצלחתי, ורציתי לעזור לאמא שלי ואבא שלי, ולריב ביניהם וביניהם לבין אח שלי. רוצה להתחזק, רוצה להיות מי שהייתי עם השיפורים. רוצה שוב. אני יכול, אני בתהליך, אני בדרך, מרגיש מעל תהום, אבל תהום טובה.

בעצם, גם וגם, מתי שאני יכול. שילוב הפרדה. גם וגם. הכל. לתת לקסם לעבוד בשבילי, לסימבוליות, לאמונה וגם למציאות, לרצוי ומצוי, דע את הרעיון ודע את המצב.

אני יכול. אני בדרך. לנשום עמוק ולעשות בשבילי ולדעת בשבילם, לא להתבלבל, ולזכור שצריך רק להכות בברזל כל עוד הוא חם, ואם אתה לא מוכן או הם לא מוכנים-לחכות לפעם הבאה. להגיע לנקודה ההיא.