אני זוכר טוב מאוד את הסופשבוע הזה, שהכאב הושם בצד, לא כלא קיים, לא בהתעלמות, אך הושם בצד, ונהניתי. הדברים שלמדתי היו לקצר בדברים ושאני לא מסוגל להגיד את הדברים החשובים-לחנך, להעביר הלאה את הידע שצברתי, בגלל צורת ההתייחסות של אנשים אליהם. בגלל איך שהם יגיבו. אפשר אולי לעבוד על זה מנוקדת מבט ההיא..שהכאב בצד ואני חי, נהנה, ומשם לעבוד על זה שאני אוכל לבוא לקראת אחרים וגם להגיד את מה שברצוני להגיד. אפשר לעבוד על זה.

ומצד שני...עכשיו, ששוב נתתי הזדמנות לעצמי להתגבר על הכאב, אולי לא נצטרך. אולי הכאב יפסיק. ואולי הוא ישנה צורה, ויקרה מה שתיארתי למעלה. אז הנה..אני בדרך. אם אהיה מסוגל לשים בצד ואחליט כך-אעשה זאת. ואולי אני צריך באמת קודם לרצות את זה,להחליט את זה. הגיוני. ניקח את הזמן ונראה מה יקרה. כי המצב של לשים בצד בא טבעי. השאלה היא אם בבוא הזמן נרצה להחליט כך, ונוכל לעשות, ואם זה יבוא טבעי-נמשיך.