אנשים טובים באמצע הדרך.

נשכחה היכולת לעשות דמיון מודרך. בלילה היה סוג של איזון עם התכנית להתקשר לגלי ולדבר איתה בבסיס. לפתע שומע סירנה, סירנה ארוכה ונמשכת, ופתאום מגיע הפחד למות, לא להספיק לעשות את מה שרצית, ובגדול. קצת נרגע אבל לא מצליח לישון לעוד כמה זמן.

קם מוקדם בלי הרגשה אבל בלי ריקנות. באמצע אבל לא לגמרי תקוע. ברכבת בהתחלה שר אבל אח"כ משתתק כשבאים אנשים, אבל מוציא כאב מבפנים. מחכים בתחנה שיעבור הזמן, עולים על אוטובוס, מחכים כמה זמן בתור, קצת בעיה עם סבלנות הייתה עוד לפני התור בבי"ח, אבל יהיה בסדר, נכנסים לרופאה ויוצאים, עולים על אוטובוס וחוזרים הביתה. בדרך מרגישים שוב את הפשרה, חיה את החיים כפי שאתה יכול, עם החולשות, לפי אמונתך. מגיע לנהריה, עולה על אוטובוס, מישהי מזהה אותך ואתה לא מזהה אותה. אומר סליחה ואתה מתיישב לידה, אומר שאתה דווקא זקוק למישהי לדבר איתה. וזה בהחלט בא בטוב, לא ציפיתי. דיברנו על הרבה דברים והסכמנו וגם לא הסכמנו, היה מעולה, והחלפנו טלפונים. ואני לא זוכר איך קוראים לה. אולי אורית. משהו עם ת' בסוף אבל יכול להיות עם נ' בסוף.

מדברים רציני וגם צחוקים, היא באה ממקום קשה ומתייחסת לדברים בצורה מסויימת, ואני כרגע במקום קשה ומתייחס לדברים בצורה מסויימת אחרת. בהחלט בא בטוב. רוצה להיפגש איתה.

אנשים טובים באמצע הדרך, אחח, כמה טובים.

אחרי מעברים באינטרנט ובבית ודקת הירגעות, מבין שכל זאת עליי לנסות להמשיך להיות במסלול ההתמודדות-מסלול הניסיון דרך דמיון מודרך להתגבר. אולי אחזור לרפי? זה רעיון טוב מאוד, האמת.